על שם בנין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב, שבו שוכנת הפקולטה לקולנוע. כאן אנחנו מלמדים סרטים שאיננו מארחים: הרצאה כתובה על כל סרט, ומיד אחריה איפה אפשר לצפות בו בפועל.
ב-1935 ביים אלפרד היצ'קוק סרט מרדף בריטי זול יחסית, ובלי להתכוון קבע בו את הכללים שילוו את הקולנוע המסחרי עד היום. אדם חף מפשע נרדף בו זמנית בידי המשטרה ובידי הרוצחים האמיתיים, והסוד שכולם רודפים אחריו כמעט ואינו חשוב. זהו גם הסרט הראשון במדור שיש לו כתוביות בעברית.
אם "הולדתה של אומה" לימד את העולם לספר סיפור בעריכה, "אוניית הקרב פוטיומקין" לימד אותו לחשוב בעריכה. אייזנשטיין ראה את גריפית', למד ממנו, וטען שהוא עצר באמצע הדרך. התוצאה היא סרט תעמולה מוזמן מטעם המדינה שהפך למסמך היסוד של הקולנוע כאמנות, ולסצנה אחת שכל במאי מאז מצטט בלי להתכוון.
המדינה הסובייטית הזמינה סרט לציון עשור למהפכה, ואייזנשטיין ביים מחדש את ההסתערות על ארמון החורף בארמון עצמו. השחזור יצא משכנע כל כך שהוא נדד אל ארכיוני החדשות ומשם אל ספרי ההיסטוריה, ומיליוני אנשים ראו אותו בטוחים שהם רואים תיעוד. האירוע האמיתי היה קטן ודרמטי הרבה פחות.
הסרט החשוב ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי הוא גם המזיק שבהם. ב-1915 לימד ד.וו. גריפית' את העולם איך מספרים סיפור בעריכה, ובאותה נשימה השתמש בשפה החדשה שיצר כדי להפוך את הקו קלוקס קלאן לגיבור. אי אפשר ללמוד את האחד בלי השני, וזו בדיוק הסיבה שהסרט הזה עדיין נמצא על תוכנית הלימודים.
גריפית' ואייזנשטיין הוכיחו שקולנוע מסוגל לכתוב את המציאות. "טירוף המריחואנה" מוכיח את ההפך המשלים: לפעמים התעמולה כל כך גרועה שהיא הופכת לנשק ביד היריב. סרט שנועד להפחיד הורים אמריקאים מסמים הפך שלושים וחמש שנה אחר כך לכלי הגיוס של תנועת הלגליזציה, ולאחד הסרטים המצחיקים בהיסטוריה. בלי שאיש התכוון.
יום אחד בחיי עיר סובייטית, בלי שחקנים, בלי תפאורה, בלי תסריט, ובלי אף כרטיס כותרת אחד. תוך כדי כך הסרט מראה לנו את הצלם שמצלם אותו ואת העורכת שחותכת אותו על שולחן העריכה, ואפילו עוצר פריים ומראה לנו אותו כפיסת פילם ביד. ורטוב לא רצה לספר על העיר. הוא רצה להראות לצופה איך סרט נעשה, ומה זה אומר.
ב-1920 יצא בגרמניה סרט שנראה כמו ציור שהתעורר לחיים: קירות עקומים, חלונות משולשים, וצללים משוחים בצבע ישר על התפאורה. בתוך העולם הזה מציג רופא מסתורי סהרורי שיודע לנבא מתי אנשים ימותו. קליגרי הוא הרגע שבו הקולנוע גילה שאפשר לצייר מצב נפשי במקום לצלם אותו, ושהמספר עצמו עלול לשקר.
ב-28 בדצמבר 1895 שילמו כשלושים ושלושה אנשים פרנק אחד כדי לרדת למרתף בית קפה בפריז ולראות עשרה סרטונים בני חמישים שניות: פועלים יוצאים ממפעל, תינוקת אוכלת, גנן מותז במים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שצולמה תנועה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שקהל ישב יחד בחושך והסתכל. וכמעט כל מה שאנחנו זוכרים מהערב הזה, כולל הרכבת, לא קרה בו.
עיר שבה העשירים חיים במגדלים והפועלים מפעילים מכונות מתחת לאדמה. ההפקה היקרה ביותר שנעשתה בגרמניה עד אז, שכמעט הפילה את האולפן שמימן אותה, נכשלה בקופות ונחתכה בכרבע. במשך שמונים שנה צפו בה אנשים עם חורים בעלילה, עד שב-2008 נמצא בבואנוס איירס עותק כמעט שלם.
ב-1902 שיגר קוסם במה צרפתי קליע תותח אל הירח, והקליע נחת ישר בעין. שלוש עשרה דקות בלי מילה אחת שבהן ז'ורז' מלייס גילה שהמצלמה יכולה לשקר בכוונה, ובכך המציא את האפקטים המיוחדים, את הסרט העלילתי ואת הדמיון על המסך. ואז התעשייה גנבה לו את זה והוא סיים כמוכר צעצועים בתחנת רכבת.
ב-1922 יצא בגרמניה סרט שגנב את "דרקולה" של בראם סטוקר, שינה את שמות הדמויות וקיווה שאיש לא ישים לב. בית משפט שם לב, והורה להשמיד את כל העותקים. הסרט שרד במקרה, ובדרך הספיק ללמד את הקולנוע איך להפחיד: בצל שעולה במדרגות, במצלמה שיוצאת אל רחוב אמיתי, ובכלל אחד שכל העולם אימץ אחריו, שערפד מת מאור השמש.
ב-1920 יצא בגרמניה סרט על רב מפראג שיוצר אדם מחומר כדי להציל את קהילתו מצו גירוש, ומגלה שהיצור אינו נשמע לו. זה הסרט שקבע את התבנית: יצור שנוצר בידי אדם, שמתעורר, ושמסרב לחזור אל האדמה. פרנקנשטיין, הרובוט של מטרופוליס וכל שיחה של היום על בינה מלאכותית עומדים על הכתפיים שלו.
ב-1932, שנה אחת בלבד אחרי דרקולה, שיחק בלה לוגושי בסרט עצמאי וזול שצולם בפחות משבועיים על תפאורות מושאלות. הסרט נקטל בעיתונות ונשכח, ורק כעבור עשרות שנים הובן מה בעצם קרה בו: כאן נולד הזומבי הקולנועי. לא זה שאוכל אנשים, אלא זה שעובד בלי לשאול שאלות.
ב-1925 הימרה יוניברסל סכום עצום על סרט שכל כולו נבנה סביב שנייה אחת. לון צ'ייני עיצב לעצמו את האיפור, שמר אותו בסוד מהצוות ומהעיתונות, וסירב להצטלם בו לפני ההקרנה. כשהמסכה ירדה באולם, התגובה נכנסה להיסטוריה. זהו הסרט שהפך את יוניברסל לאולפן האימה, שש שנים לפני דרקולה.
ב-1934, השנה שבה הוליווד התחילה לאכוף צנזורה על עצמה, יצא סרט על מדען שמנסה להחיות מתים ועל מחקה קולות שרוצח אותו ומתחזה אליו. הוא לא הוקרן בשום בית קולנוע רגיל. הוא נסע מעיירה לעיירה באוהלים, עטוף בהצהרה מוסרית מזויפת על מחלות נפש. וזה בדיוק מה שהופך אותו למסמך.
ב-1956 צילם אד ווד סרט על חייזרים שמחיים מתים כדי להציל את האנושות מעצמה. השחקן הראשי מת אחרי כמה ימי צילום והוחלף בכירופרקט שגבוה ממנו בראש, כנסייה בפטיסטית מימנה את ההפקה בתמורה לטבילת הצוות, והמצבות בבית הקברות היו מקרטון. עשרים שנה מאוחר יותר הוא הוכתר כסרט הגרוע בהיסטוריה, ובכך הפך למפורסם.