נקודות מרכזיות על "מניאק" של דוויין אספר:
סרט הניצול הקלאסי. הוא לא הוקרן בבתי קולנוע רגילים אלא במסלול נודד של אוהלים ואולמות קטנים, מחוץ לכל מערכת ההפצה של הוליווד.
הוא נפתח בהצהרה מוסרית רצינית על מחלות נפש. ההצהרה הזו הייתה תכסיס משפטי, לא כוונה.
דוויין אספר, שיצר אותו, הוא גם זה שרכש וערך מחדש את הסרט שנודע אחר כך כ"טירוף המריחואנה".
הסצנה שבה הגיבור אוכל עין של חתול היא כנראה הרגע המצוטט ביותר בכל ז'אנר סרטי הניצול של שנות השלושים.
הסרט יצא ב-1934, השנה שבה הוליווד התחילה לאכוף את קוד הייז. הוא בדיוק מה שהקוד נועד למנוע.
מה בעצם קורה בסרט?
דון מקסוול הוא מחקה קולות מהוודוויל שמסתתר מהחוק ועובד כעוזרו של ד"ר מיירשולץ, מדען שמנסה להחיות גופות. כשהרופא דורש ממנו להתאבד כדי שיוכל להחיות אותו, מקסוול יורה בו במקום, מסתיר את הגופה מאחורי קיר ומתחזה אליו בעזרת כישורי החיקוי שלו. משם הכול קורס. הוא מזריק תרופות אקראיות למטופלים, אשתו מגיעה לחפש ירושה, שכן מגדל חתולים בחצר, והסרט מסתיים בקיר שנפרץ. מי שמכיר את "החתול השחור" של אדגר אלן פו יזהה מאיפה הגיע הסוף.
מה זה בכלל סרט ניצול?
סרט ניצול אינו ז'אנר אלא מודל עסקי. בשנות השלושים אולפני הוליווד שלטו גם על ההפקה וגם על בתי הקולנוע, וקוד הייז קבע מה מותר להראות. יוצרים עצמאיים מצאו פרצה: להפיק סרטים זולים שמראים בדיוק את מה שאסור, ולהקרין אותם מחוץ למערכת. הם נסעו מעיר לעיר עם עותק אחד, שכרו אולם או הקימו אוהל, פרסמו בכרזות מסעירות, ולעיתים אף הפרידו בין הקרנות לגברים ולנשים כדי להגביר את תחושת האסור. התוכן היה משני. מה שנמכר היה ההבטחה.
המסלול הזה נקרא רודשואו, והוא היה עולם שלם עם כללים משלו. המפיץ הגיע לעיירה כמה ימים מראש, תלה כרזות שהבטיחו חשיפה של אמת שמסתירים מהציבור, ולעיתים שכר אדם שיעמוד בכניסה במדי אח או רופא וימכור חוברת הסברה. אם צנזור מקומי התערב, אפשר היה לחתוך את הסצנה הבעייתית באותו ערב ולהמשיך הלאה. אותו סרט הוקרן בשתי גרסאות שונות בשתי עיירות שכנות, ולכן היום קיימים ממנו עותקים באורכים שונים בלי שאיש יודע איזה מהם המקורי.
מי היה דוויין אספר, ואיך עקף את הצנזורה?
אספר היה קבלן בניין שנכנס לעסקי הקולנוע, ואשתו הילדגרד סטדי כתבה עבורו את התסריטים. הוא הבין את הפרצה טוב מכולם. הנוסחה שלו הייתה לעטוף כל דבר אסור במסגרת של הסברה: סרט על סמים הוא אזהרה מפני סמים, סרט על טירוף הוא מחקר על מחלות נפש, וכך אפשר להראות אותו בטענה שהוא חינוכי. הוא גם רכש סרטים של אחרים, ערך אותם מחדש, שינה להם שמות והפיץ אותם שוב תחת כותרות חדשות ומסעירות יותר. זו הייתה שיטה, לא תאונה.
מה זה סליל ההתנצלות שפותח את הסרט?
הסרט נפתח בכרטיסי כותרת שמצטטים טקסטים על הפרעות נפשיות בנימה מדעית ורצינית. בז'ארגון של התקופה קראו לזה סליל התנצלות, והוא היה חלק חובה כמעט בכל סרט ניצול. תפקידו היה כפול. משפטית הוא נועד לתת לקולנוען טענת הגנה מול צנזור מקומי, שהסרט הוא חומר לימודי. שיווקית הוא עשה בדיוק ההפך: הוא איתת לקהל שעומד לבוא משהו שאסור לראות. הצופים למדו לזהות את הפתיח הזה בדיוק כמו שאנחנו מזהים אזהרת גיל.
מה הקשר בין הסרט הזה לטירוף המריחואנה?
זה אותו אדם. הסרט שידוע היום כ"טירוף המריחואנה" נעשה במקור בשם אחר וכמימון של קבוצה כנסייתית שרצתה סרט הסברה אמיתי. אספר רכש אותו, ערך אותו מחדש, הוסיף סצנות והפיץ אותו במסלול הנודד שלו תחת שמות מתחלפים. במילים אחרות, שני הסרטים שנמצאים כרגע במדור הזה קשורים באותה יד. אחד הוא הניצול המקורי של אספר, והשני הוא ניצול של סרט שמישהו אחר עשה בכוונה טובה.
למה קוראים לו אחד הסרטים הגרועים בהיסטוריה?
ההגדרה הזו נוחה אבל לא מדויקת. הסרט אכן עשוי גרוע לפי כל מדד רגיל: המשחק מוגזם, העריכה קופצת, יש בו קטעי ארכיון שנתחבו פנימה בלי קשר, והתסריט לא מחזיק מים. אבל הוא גם לא ניסה להיות טוב במובן הזה. הוא נבנה כדי להיראות מרעיש בכרזה ולמכור כרטיסים בעיירה קטנה, ובזה הוא הצליח. לשפוט אותו כמו שמפים דרמה של אולפן זה כמו לשפוט דוכן ביריד לפי סטנדרטים של מסעדה.
מה הסצנה עם החתול?
ברגע מסוים הגיבור, שכבר איבד את דעתו, תופס חתול, עוקר לו את העין ובולע אותה, ומעיר שזה לא כל כך שונה מצדפה. הסצנה מצולמת בגסות ובלי שום ניסיון לרכך. היא הפכה לרגע החתום של הסרט ולאחד הדימויים המצוטטים ביותר בסרטי הניצול של התקופה. היא גם מסבירה בדיוק למה סרטים כאלה לא יכלו לעבור בשום מסלול רגיל: אין בה שום ערך עלילתי, היא קיימת רק כדי להיות בלתי נסבלת.
למה הסרט הזה שרד בכלל?
רוב סרטי הניצול של התקופה אבדו. הם נעשו על חומר גלם זול, הופצו בעותקים בודדים שנסעו בארגזים ונשחקו, ואיש לא ראה בהם ערך שראוי לשמר. מניאק שרד בין השאר משום שאספר עצמו המשיך להפיץ אותו שנים ארוכות, ובעיקר משום שמעולם לא נרשמו לו זכויות כמו שצריך. הוא נמצא היום בנחלת הכלל, וזו הסיבה שאפשר לצפות בו בחינם. אותו חוסר מקצועיות שהפך אותו לסרט גרוע הוא גם מה שהציל אותו מהיעלמות.
בהמשך הדרך הוא גם קיבל חיים שניים. בשנות השבעים והשמונים, כשהתחילה תרבות הקאלט לחפש סרטים גרועים במיוחד, סרטי הניצול של שנות השלושים חזרו למסכים ולקלטות. חוקרי קולנוע גילו בהם מקור היסטורי יוצא דופן: הם מתעדים בדיוק את מה שהוליווד הרשמית מחקה מעצמה, וגם את מה שהקהל של אז באמת רצה לראות. סרט שנעשה כדי להרוויח כמה דולרים בעיירה קטנה הפך למסמך על התקופה שיצרה אותו.
מה הקשר בינו לשאר ההרצאות במדור?
מניאק פותח את האשכול "קאלט וסרטי ניצול", השלישי במדור. הוא נוגע ישירות ב"טירוף המריחואנה" דרך אספר, אבל הוא גם ההפך הגמור מאשכול "איך נולדה שפת הקולנוע". מלייס, וינה ומורנאו חיפשו מה הקולנוע יכול לעשות. אספר חיפש מה אפשר למכור. שתי השאלות בנו את התעשייה, ורק אחת מהן מקבלת כבוד בספרי ההיסטוריה.
אז איך צופים בו היום?
הסרט בנחלת הכלל וזמין לצפייה חופשית ומלאה ברשת. הגרסה שאנחנו מפנים אליה היא באורך חמישים ואחת דקות ויש בה מסלול כתוביות בעברית. אין הרשמה ואין מנוי. אנחנו לא מארחים את הסרט אצלנו, רק מפנים אליו. ראוי להזהיר שיש בו סצנות אלימות כלפי בעלי חיים ותוכן מטריד, גם אם באיכות הפקה של 1934.
שאלות נפוצות
האם אפשר לצפות במניאק בחינם?
כן. הסרט בנחלת הכלל וזמין לצפייה חופשית ומלאה ביוטיוב, בלי הרשמה ובלי תשלום.
יש כתוביות בעברית?
כן. בגרסה שאנחנו מפנים אליה יש מסלול כתוביות בעברית, אחד מתוך שלושים ושישה מסלולי שפה. מפעילים אותו דרך כפתור הכתוביות בנגן.
כמה זמן הסרט?
חמישים ואחת דקות. סרטי ניצול נעשו בכוונה קצרים, כדי לאפשר כמה הקרנות ביום באותו אולם ולהגדיל את ההכנסה מכל ערב.
האם הסרט באמת מבוסס על מחקר רפואי?
לא. הפתיח שמצטט טקסטים על מחלות נפש הוא תכסיס שנועד לתת לסרט מראה חינוכי ולהקשות על צנזורים מקומיים לאסור אותו. שום דבר בעלילה אינו מבוסס על מקרה או על מחקר.
מה הקשר בינו לבין ההרצאות האחרות במדור?
הוא פותח את האשכול "קאלט וסרטי ניצול" ומתחבר ישירות ל"טירוף המריחואנה", שאותו יוצר רכש וערך מחדש. שאר המדור מחולק לאשכולות "קולנוע ותעמולה" ו"איך נולדה שפת הקולנוע".