נקודות מרכזיות על "הקבינט של ד"ר קליגרי" של רוברט וינה:
נחשב לסרט האימה הראשון ולתעודת הלידה של האקספרסיוניזם בקולנוע. כל התפאורה מצוירת, והצללים משוחים בצבע ישירות על הקירות.
כאן הופיע אחד הסופים המתהפכים הראשונים בקולנוע, ואיתו הרעיון שהמספר עצמו עלול לשקר לצופה.
קונרד פייט, שגילם את הסהרורי צ'זארה, ברח מגרמניה הנאצית ובסוף גילם את הקצין הנאצי ב"קזבלנקה".
ב-1947 טען זיגפריד קרקאואר בספרו "מקליגרי להיטלר" שהקולנוע הגרמני של התקופה חזה את מה שעתיד לבוא.
הוא ההפך הגמור מנוספרטו: וינה בנה את הנפש כחדר סגור, מורנאו יצא אל רחוב אמיתי.
מה בעצם קורה בסרט?
פרנסיס מספר לזר על מה שקרה בעיירה הקטנה הולסטנוול. ליריד השנתי מגיע ד"ר קליגרי, איש מוזר במשקפיים ובמגבעת, ומציג מוצג אחד: צ'זארה, סהרורי שישן עשרים ושלוש שנים ומתעורר רק כדי לענות על שאלות. כשחבר של פרנסיס שואל כמה זמן נותר לו לחיות, צ'זארה עונה שעד עלות השחר. בבוקר הוא נמצא מת. רצח נוסף מתרחש, ארוסתו של פרנסיס נחטפת, והחקירה מובילה אל בית המשוגעים שבו מנהל קליגרי אינו מי שנדמה. עד כאן הסיפור. ואז מגיעה הפסקה האחרונה.
למה התפאורה מצוירת, ומה זה עשה לקולנוע?
שלושה אמנים, הרמן ורם, ולטר ריימן וולטר רריג, בנו לסרט עולם שאין בו קו ישר אחד. הקירות נוטים פנימה, החלונות משולשים, הרחובות מתפתלים כמו בסיוט, והאור והצל אינם תוצאה של תאורה אלא צבועים על הבד. ורם ניסח את העיקרון במשפט שנעשה מפורסם, שסרטים צריכים להיות ציורים שהובאו לחיים. התוצאה הייתה גילוי שהקולנוע לא הכיר עד אז: התפאורה אינה רק מקום שבו הסיפור קורה, היא יכולה להיות מצב הנפש של מי שמספר אותו. מכאן ואילך אפשר היה לצלם פנים של אדם מבחוץ.
מי הפיק את זה, ולמה זה נראה ככה גם מסיבות כלכליות?
את הסרט הפיקה חברת דקלה ביוסקופ בהובלת אריך פומר, מפיק שיהיה אחר כך אחראי גם על "מטרופוליס" ועל "המלאך הכחול". פומר, שהיה יהודי, נאלץ לעזוב את גרמניה ב-1933. הבחירה בתפאורה מצוירת לא נבעה רק מאמנות. גרמניה של 1919 יצאה משבר כלכלי חמור אחרי המלחמה, חשמל היה יקר ומוגבל, וגם חומר הגלם לצילום היה במחסור. לצייר את האור והצל על הבד במקום לייצר אותם בזרקורים היה גם פתרון של חוסר. זו אחת הדוגמאות הברורות בתולדות הקולנוע לכך שאילוץ תקציבי הפך לשפה, ואחר כך לאסכולה שלמה שחיקו אותה במקומות שבהם הכסף לא היה חסר בכלל.
שווה גם לשים לב למה שהתפאורה עושה לשחקנים. כשהחדר עצמו עקום, אדם שעומד זקוף בתוכו נראה שגוי. וינה ניצל את זה, והנחה את השחקנים לנוע בתנועות מוגזמות ומעוגלות שמתמזגות עם הקווים המצוירים. הגוף האנושי הפך לחלק מהעיצוב במקום להיות אורח בתוכו. זו הסיבה שהמשחק בסרט הזה נראה סגנוני גם ביחס לסרטים אילמים אחרים מאותן שנים.
מה הסוף מגלה, ולמה הוא היה שנוי במחלוקת?
בסיום מתברר שפרנסיס עצמו מאושפז בבית משוגעים, ושהאיש שהוא מתאר כקליגרי הוא המנהל שמנסה לרפא אותו. כל מה שראינו היה ההזיה שלו, וזה מסביר בדיעבד למה העולם על המסך היה מעוות. שני התסריטאים, קרל מאייר והנס יאנוביץ', התנגדו למסגרת הזו. לפי הגרסה המקובלת הם כתבו סיפור על סמכות שמשגעת אנשים, והמסגרת הפכה אותו לסיפור על אדם משוגע שממציא סמכות מרושעת. במקום כתב אישום נגד הכוח קיבלנו הרגעה. הוויכוח הזה נמשך עד היום, אבל התוצאה הטכנית ברורה: זהו אחד המקרים המוקדמים והמשפיעים ביותר של מספר לא אמין בקולנוע.
מי היה צ'זארה, ומה קרה לשחקן שגילם אותו?
הסהרורי גולם על ידי קונרד פייט, גבוה ורזה, מאופר בשחור סביב העיניים, נע כמו בובה שמישהו אחר מפעיל. הדימוי הזה, של גוף אנושי שנשלט מבחוץ, חזר אחר כך במאות סרטים. פייט עצמו עזב את גרמניה ב-1933 אחרי עליית הנאצים, בין השאר משום שאשתו הייתה יהודייה. הוא המשיך לקריירה בבריטניה ובהוליווד, וב-1942 גילם את מייג'ור שטראסר, הקצין הנאצי ב"קזבלנקה". השחקן שהיה הסמל של הקולנוע הגרמני האפל סיים כשהוא מגלם את מי שברח מפניו.
למה זה נחשב סרט האימה הראשון?
היו לפניו סרטים מפחידים, אבל קליגרי הוא הראשון שבנה את כל שפתו סביב אי נוחות. אין בו מפלצת על טבעית, אין דם, ואין רגע אחד של הפחדה מיידית. במקום זה יש עולם שמשהו בו לא בסדר מהשנייה הראשונה, ודמות שמפעילה אדם אחר לרצוח בשבילה. האימה כאן היא פסיכולוגית ולא פיזית, וזה בדיוק הכיוון שאליו הלך הז'אנר במאה השנים שאחריו.
יש כאן גם תבנית שחזרה אינספור פעמים מאז: איש סמכות מכובד שמסתיר מפלצת, וקורבן חסר ישע שהוא גם הנשק. הרופא שהופך את המטופל שלו לרוצח הוא שלד של עשרות סרטי אימה ומותחן שנעשו אחריו, מד"ר מאבוזה ועד סרטים בני זמננו על מטפלים ומוסדות.
מה הקשר בין קליגרי לעליית הנאצים?
ב-1947, אחרי המלחמה, פרסם זיגפריד קרקאואר את "מקליגרי להיטלר", שבו טען שהקולנוע הגרמני של שנות העשרים חשף נטייה עמוקה בחברה הגרמנית להיכנע לסמכות רודנית. קליגרי, לפי הקריאה שלו, הוא דמות הרודן שמפעיל אדם מהופנט לבצע רצח, והמסגרת שמבטלת את הסיפור היא בדיוק כניעת הצופה. הטענה שנויה במחלוקת בקרב חוקרים, בין השאר משום שקל מדי לקרוא היסטוריה אחורה. אבל היא הפכה את הסרט למסמך שדנים בו לא רק בשיעורי קולנוע.
איפה רואים את קליגרי היום בלי לדעת?
הזוויות השבורות והצללים החדים עברו לפילם נואר של שנות הארבעים, שם הפכו לשפה של חשד ואשמה. הם חזרו בעיצוב של טים ברטון, בסרטי אימה עצמאיים, ובקליפים. וגם המבנה עבר: כל סרט שמסתיים בגילוי שהמספר לא היה אמין נשען על מה שקליגרי עשה ב-1920. רוב הצופים בסרטים האלה לא ראו את קליגרי מעולם, וזו בדיוק ההגדרה של השפעה.
במה קליגרי ונוספרטו הפוכים זה מזה?
שני הסרטים יצאו בהפרש שנתיים ושניהם נחשבים לעמודי התווך של הקולנוע הגרמני, אבל הם פותרים את אותה בעיה בדרכים מנוגדות. וינה בנה עולם מצויר לחלוטין באולפן כדי להראות נפש חולה. מורנאו בנוספרטו יצא אל רחובות אמיתיים ואל טירה אמיתית, והכניס לתוכם דבר אחד לא נכון. אצל וינה הכול מעוות ולכן שום דבר לא מאיים בפני עצמו. אצל מורנאו הכול רגיל ולכן הדבר היחיד שאינו רגיל מבעית. שתי התשובות נכונות, והקולנוע משתמש בשתיהן עד היום.
אז איך צופים בו היום?
הסרט בנחלת הכלל וזמין לצפייה חופשית ומלאה ברשת. הגרסה שאנחנו מפנים אליה היא באורך שבעים וחמש דקות ויש בה מסלול כתוביות בעברית. הסרט אילם, כלומר הדיאלוג מוצג בכרטיסי כותרת שהכתוביות מתרגמות. אין הרשמה ואין מנוי. אנחנו לא מארחים אותו אצלנו, רק מפנים.
שאלות נפוצות
האם אפשר לצפות בקליגרי בחינם?
כן. הסרט בנחלת הכלל וזמין לצפייה חופשית ומלאה ביוטיוב, בלי הרשמה ובלי תשלום.
יש כתוביות בעברית?
כן. בגרסה שאנחנו מפנים אליה יש מסלול כתוביות בעברית, אחד מתוך שלושים ותשעה מסלולי שפה. מפעילים אותו דרך כפתור הכתוביות בנגן.
כמה זמן הסרט?
שבעים וחמש דקות בגרסה שאנחנו מפנים אליה. קיימות גרסאות שחזור באורכים מעט שונים, כי מהירות ההקרנה של סרטים אילמים לא הייתה אחידה.
האם הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי?
לא. התסריט הוא יצירה מקורית של קרל מאייר והנס יאנוביץ', ולפי העדויות שלהם הוא נשען על חוויות אישיות מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועל יחסם לסמכות צבאית ורפואית, ולא על פרשה ספציפית.
מה הקשר בינו לבין ההרצאות האחרות במדור?
קליגרי שייך לאשכול "איך נולדה שפת הקולנוע" יחד עם נוספרטו, בעוד "הולדתה של אומה", "אוניית הקרב פוטיומקין" ו"טירוף המריחואנה" שייכים לאשכול "קולנוע ותעמולה".