נקודות מרכזיות על "הולדתה של אומה" של ד.וו. גריפית':
הסרט שהפך את הקולנוע משעשוע יריד לאמנות מסחרית רצינית, והסרט שהחזיר לחיים את הקו קלוקס קלאן. שני הדברים קרו באותה נשימה.
גריפית' לא המציא את התקריב, את העריכה המקבילה או את צילום הלילה. הוא היה הראשון שאירגן אותם לשפה שלמה שמחזיקה סיפור באורך 187 דקות.
הסרט עלה כ-112 אלף דולר, סכום חסר תקדים ב-1915, והפך לשובר הקופות הראשון בהיסטוריה.
הוא הוקרן בבית הלבן, הסרט הראשון אי פעם. הנשיא וילסון התכחש לו מאוחר יותר ואף אסר על הקרנתו, אבל הנזק כבר נעשה.
הסרט אינו חלק מהקטלוג של גרינדהאוס. אנחנו מלמדים אותו ומפנים למקומות שבהם אפשר לצפות בו בפועל.
למה סרט מ-1915 עדיין נחשב לנקודת האפס של הקולנוע?
כי הוא הפעם הראשונה שבה כל הכלים של הקולנוע הופיעו יחד, בקנה מידה גדול, ועבדו. עד אז סרט היה עניין של עשר עד חמש עשרה דקות, מוקרן בניקלאודיון תמורת מטבע, אטרקציה בשולי לוח המופעים. גריפית' הביא סרט של 187 דקות עם הפסקה באמצע, הקרין אותו באולמות תיאטרון מכובדים עם תזמורת חיה, וגבה שני דולר לכרטיס, מחיר של מושב בתיאטרון ולא של יריד.
והקהל בא. רכבות מיוחדות הביאו אמריקאים מהפריפריה אל הערים הגדולות רק כדי לראות אותו. ברגע אחד הקולנוע הפסיק להיות בידור לעניים והפך למשהו שאנשים מהמעמד הבינוני מתלבשים בשבילו. זו אולי ההשפעה הגדולה ביותר של הסרט, גדולה אפילו מהטכניקה: הוא נתן לקולנוע לגיטימציה חברתית. מאותו רגע כל במאי בעולם עבד מול מה שגריפית' עשה, בין אם ניסה לחקות אותו ובין אם ניסה להתנגד לו.
מה בדיוק גריפית' המציא, ומה הוא רק חיבר יחד?
כמעט שום דבר ברשימה לא הומצא על ידו, וזו נקודה שחשוב לומר בפירוש כי היא חוזרת שוב ושוב כטעות. תקריב, איריס, עריכה מקבילה, צילום לילה ותנועת מצלמה כבר היו קיימים בקולנוע לפניו.
מה שגריפית' עשה, יחד עם הצלם בילי ביצר, היה לארגן את כולם לשיטה אחת עקבית. לחתוך בין שני קווי עלילה כדי לייצר מתח. להתקרב לפנים ברגע המדויק שבו הצופה צריך להזדהות. להרחיק את המצלמה בסצנות הקרב כדי שהצופה יבין את גודל האירוע, ואז לחזור לפרט אנושי אחד. הוא גם הזמין מג'וזף קארל ברייל פסקול תזמורתי מקורי, כך שהסרט הגיע לאולם עם המוזיקה שלו במקום להישען על פסנתרן מאלתר.
השיא של הסרט, הרכיבה של הקלאן, הוא הדוגמה הקנונית להצלה של הרגע האחרון. גריפית' חותך בין שלושה מוקדים בו זמנית, ומקצר את החיתוכים ככל שהמתח עולה, עד שהקצב עצמו הוא זה שמייצר את הדופק. זו בדיוק הדקדוק שכל סרט פעולה משתמש בו היום, מאה ועשר שנים אחר כך. זו אינה המצאה, זה תחביר, וזה מה שהופך אותו למורה ולא רק לחלוץ.
מה הסרט באמת מספר?
החצי הראשון הוא מלודרמה על שתי משפחות, סטונמן מהצפון וקמרון מהדרום, שילדיהן מתאהבים זה בזה ואז נקרעים על ידי מלחמת האזרחים. עד כאן זהו סרט מלחמה רגשי ומיומן.
החצי השני הוא מה שהופך את הסרט למה שהוא. תקופת השיקום מוצגת כאנרכיה: אוסטין סטונמן, דמות המבוססת על חבר הקונגרס תדיאוס סטיבנס, מגיע לדרום עם בן חסותו סילאס לינץ', שחורים ממלאים את בית הנבחרים ומתוארים כוולגריים וברבריים, ולבנים נמנעים מהצבעה. פלורה קמרון קופצת אל מותה מצוק בזמן שגאס, עבד משוחרר, רודף אחריה. בן קמרון מקים את הקו קלוקס קלאן, והארגון נכנס לסרט בתפקיד הפרשים המצילים.
הסרט מבוסס על "איש הקלאן" ו"חברבורות הנמר" של תומס דיקסון ג'וניור, וגריפית' לא ריכך את המקור אלא הגדיל אותו. שווה לדעת גם שאביו של גריפית' היה קולונל בצבא הקונפדרציה. הסרט הזה אינו רק אידיאולוגיה, הוא גם זיכרון של בן על הדרום של אביו, וזה בדיוק מה שנותן לו את החום הרגשי שהופך אותו למסוכן. הסרט נחתם בחתונה כפולה שמשתלבת בסופראימפוזיציה עם דמותו של ישו.
מי מופיע בסרט, ולמה זה חשוב?
בתפקיד אלזי סטונמן מופיעה ליליאן גיש, שהייתה אז בת עשרים ואחת והפכה בעקבות הסרט לכוכבת הראשונה של הקולנוע האמריקאי. גיש עבדה עם גריפית' על עשרות סרטים, והמשחק שלה כאן הוא מן הדברים הראשונים שאפשר לקרוא להם משחק קולנועי במובן המודרני: מינימלי, מכוון אל המצלמה, בלי ההגזמה שנדרשה על הבמה. בן קמרון מגולם בידי הנרי וולתול, ומרגרט קמרון בידי מרים קופר.
החלק הבעייתי בקאסט אינו מי שנמצא בו אלא מי שאינו. שני התפקידים השחורים המרכזיים, סילאס לינץ' וגאס, מגולמים בידי שחקנים לבנים באיפור פנים שחור, בעוד שחקנים שחורים הופיעו רק בתפקידי רקע. זו אינה מגבלה טכנית של התקופה אלא בחירה, והיא חלק מהאמירה של הסרט ולא תקלה בשוליים שלו.
איך סרט אחד החזיר ארגון טרור לחיים?
הקו קלוקס קלאן היה כמעט מת כשהסרט יצא. כחמישים שנה קודם לכן דיכא אותו הנשיא יוליסס גרנט, והוא נותר זיכרון דועך. בשנת יציאת הסרט, 1915, הוקם הארגון מחדש, והסרט שימש אותו ככלי גיוס במשך עשורים. תלבושות שנראו על המסך הפכו למדים. סצנות שגריפית' ביים הפכו לטקסים.
זה המקרה המובהק ביותר בהיסטוריה של הקולנוע שבו סרט לא שיקף מציאות אלא ייצר אותה. וזו הסיבה שהוא נלמד גם במחלקות שאינן קולנוע: הוא ההוכחה הנקייה ביותר לכך שדימוי נע אינו מתעד את העולם אלא משנה אותו.
מה עשה הנשיא וילסון, ומה הוא דווקא לא עשה?
הסרט היה הראשון שהוקרן אי פעם בבית הלבן, בפני הנשיא וודרו וילסון, שהיה ידידו של תומס דיקסון. ציטוט מספרו של וילסון אף מופיע בפתח החלק השני, מה שיצר רושם של גיבוי נשיאותי.
אבל ההמשך פחות מוכר. כתב הוליוודי הפיץ שהנשיא תומך בסרט, וילסון חש שדיקסון רימה אותו, הצהיר בפומבי שהסרט אינו לטעמו, ובימי מלחמת העולם הראשונה אף אסר על הקרנתו. במקביל ניהל ה-NAACP, שהוקם שש שנים קודם לכן, קמפיין ציבורי נגד הסרט, ובכמה ערים בארצות הברית הוא נאסר להקרנה או הוקרן בגרסה מצונזרת. היו גם עימותים אלימים סביב ההקרנות.
כלומר ההתנגדות הייתה שם, בזמן אמת, והיא לא הצליחה. הנזק כבר נעשה. ההקרנה בבית הלבן העניקה לסרט הילה של לגיטימציה שהתכחשות מאוחרת לא הצליחה לבטל, וזה לקח שחוזר על עצמו עד היום: התיקון תמיד מגיע אחרי שהסיפור כבר התפשט.
אז איך צופים בסרט כזה היום?
לא כבידור. צופים בו כמסמך, ומודעים לכך שהמיומנות והנזק הם אותו דבר עצמו: דווקא משום שהעריכה כל כך משכנעת, השקר עובד.
הצעה מעשית למי שניגש לצפייה. בחצי הראשון שימו לב לטכניקה, כי שם היא בשיאה ועדיין אינה מגויסת. בחצי השני שימו לב לכרטיסיות הטקסט: הן שנושאות את רוב העבודה האידיאולוגית, והן אומרות בפירוש דברים שהתמונה לבדה לא הייתה מצליחה לומר. וכשמגיעה סצנת הרכיבה, שימו לב שאתם מרגישים מתח וציפייה להצלה, ואז שאלו את עצמכם למי בדיוק אתם מקווים. הרגע הזה, שבו אתם תופסים את עצמכם, הוא כל השיעור.
זו הסיבה שהסרט נשמר בספריית הקונגרס ונלמד באוניברסיטאות, ולא הסיבה להמליץ עליו. מי שרוצה להבין למה קולנוע הוא כוח ולא רק אמנות, יראה את זה כאן בצורתו הנקייה ביותר.
מה קרה לגריפית' אחרי זה, ואיפה הסרט ממשיך לחיות?
גריפית' נעלב. הוא נדהם מהביקורת, ראה בה צנזורה, וב-1916 יצר את "אי סובלנות", אפוס גדול עוד יותר שארג ארבע תקופות היסטוריות זו בזו כדי לטעון נגד רדיפה. הסרט נכשל בקופות וכמעט הרס אותו כלכלית. שני הסרטים יחד הם השיעור השלם: אותו כישרון בדיוק, פעם אחת בשירות שקר ופעם אחת בשירות התנצלות.
הסרט עצמו לא נעלם. מל ברוקס פירק אותו לגיחוך ב"אוכפים לוהטים" ב-1974, כשהפך את סצנות הקלאן לבדיחה. ספייק לי פתח איתו את "שחור על לבן" ב-2018, ובתוך הסרט הראה התכנסות של אנשי קלאן שצופים בו ומריעים לו. שני הבמאים הבינו את אותו דבר: אי אפשר לנצח את הסרט הזה בהתעלמות, אפשר רק להראות אותו ולפרק אותו.
מאה ועשר שנים אחרי, הסרט עדיין עובד. זה בדיוק מה שמפחיד בו.
שאלות נפוצות
האם אפשר לצפות בהולדתה של אומה בחינם?
כן. הסרט הוא נחלת הכלל בארצות הברית, וגריפית' נפטר ב-1948 כך שגם תקופת ההגנה בישראל חלפה. הוא זמין לצפייה חופשית ביוטיוב ובארכיון האינטרנט, ושני הקישורים מופיעים בראש העמוד הזה.
כמה זמן נמשך הסרט?
187 דקות, קרוב לשלוש שעות ורבע, עם הפסקה מתוכננת באמצע. עותקים שונים נעים בין שלוש שעות לשלוש שעות ועשר דקות, כי קצב ההקרנה של סרטים אילמים לא היה אחיד ולכל העתקה יש מהירות משלה.
האם יש כתוביות בעברית?
לא. הסרט אילם והכרטיסיות שלו באנגלית, ואין כרגע גרסה עם כתוביות בעברית. גרינדהאוס אינה מארחת את הסרט ולכן גם לא מפיקה לו כתוביות.
על מה מבוסס הסרט?
על שני ספרים של תומס דיקסון ג'וניור, "איש הקלאן" ו"חברבורות הנמר". דיקסון היה ידידו של הנשיא וודרו וילסון, וההיכרות הזו היא שפתחה לסרט את דלת הבית הלבן.
אם הסרט גזעני, למה הוא נשמר בספריית הקונגרס?
כי שימור אינו אישור. ספריית הקונגרס שומרת יצירות בעלות חשיבות היסטורית, תרבותית או אסתטית, והולדתה של אומה הוא מסמך מכונן בשלושת המובנים, כולל בתיעוד של הנזק שקולנוע מסוגל לגרום. השמירה נועדה כדי שאפשר יהיה ללמוד את זה, לא כדי לחגוג את זה.