נקודות מרכזיות על "אוניית הקרב פוטיומקין" של סרגיי אייזנשטיין:
הסרט הוזמן על ידי המדינה הסובייטית לציון עשרים שנה למהפכת 1905. הוא תעמולה מוצהרת, וזה בדיוק מה שהופך אותו למעניין.
אייזנשטיין טען שגריפית' השתמש בעריכה כדי לספר שני סיפורים במקביל, ואילו הוא משתמש בה כדי לייצר רעיון חדש שאינו נמצא באף אחד מהצילומים.
סצנת מדרגות אודסה מעולם לא קרתה. אין טבח מתועד על המדרגות ההן. הסצנה המצוטטת ביותר בתולדות הקולנוע היא המצאה מוחלטת.
הסרט נאסר להקרנה במדינות רבות במשך עשרות שנים, ובבריטניה עד שנות החמישים.
הסרט אינו חלק מהקטלוג של גרינדהאוס. אנחנו מלמדים אותו ומפנים למקומות שבהם אפשר לצפות בו.
מה בעצם קורה בסרט?
הסרט בנוי בחמש מערכות, מבנה שאייזנשטיין לקח מהדרמה הקלאסית. הוא מתחיל במרד של מלחים על סיפון אוניית הקרב פוטיומקין ב-1905, בעקבות בשר מתולע שהוגש להם. קצין מורה להוציא קבוצת מלחים להורג, המלחים מסרבים לירות בחבריהם, והמרד מתפרץ. המנהיג ואקולינצ'וק נהרג, וגופתו מוצגת בנמל אודסה כשלצידה פתק. תושבי העיר נוהרים אליו. ואז מגיע הצבא.
הסרט נחתם במפגש בין הפוטיומקין לבין הצי שנשלח להשמיד אותה, ובהחלטה של המלחים בצי האחר לא לירות. זהו סוף אופטימי שגם הוא אינו נאמן להיסטוריה.
איך נוצר הסרט?
בהזמנה. הממשלה הסובייטית רצתה יצירה לציון עשרים שנה למהפכת 1905, ואייזנשטיין, שהיה אז בן עשרים ושבע בלבד, קיבל את המשימה. התוכנית המקורית הייתה אפוס ענק בשם "שנת 1905" שיסקור את המהפכה כולה, על שלביה ומוקדיה השונים.
התוכנית קרסה. לוחות הזמנים היו בלתי אפשריים, והחורף התקרב. אייזנשטיין החליט לזנוח את האפוס ולהתמקד בפרק אחד בלבד, מרד המלחים על הפוטיומקין, ונסע לצלם באודסה. ההחלטה הזו, שנולדה ממצוקה ולא מחזון, היא שהפכה את הסרט למה שהוא: במקום סקירה רחבה ומפוזרת התקבל אירוע אחד דחוס, שאפשר לבנות בו קצב.
יש כאן גם פרט שסוגר מעגל. המדרגות שבאודסה קיימות במציאות, והן נקראות היום בפי כל מדרגות פוטיומקין. כלומר סצנה שלא קרתה מעולם נתנה את שמה לאתר אמיתי, וההמצאה הקולנועית גברה על ההיסטוריה גם בשילוט.
מה זה מונטאז', ולמה זה לא סתם עריכה?עריכה רגילה מחברת צילומים כדי להמשיך סיפור. מונטאז' בשיטת אייזנשטיין מחבר צילומים כדי לייצר משמעות שאינה קיימת באף אחד מהם. שני צילומים מתנגשים, ומההתנגשות נולד רעיון שלישי.
הדוגמה המפורסמת ביותר היא שלושת האריות. אייזנשטיין חותך שלושה פסלי אריה, אחד שוכב, אחד מתרומם ואחד שואג. אף אריה לא זז, ובכל זאת הצופה רואה אריה שקם על רגליו. המשפט שנוצר הוא "האבנים שאגו", כלומר אפילו הדוממים מתקוממים. זה לא סיפור, זו טענה, והיא נבנתה מחומר גלם שלא מכיל אותה.
מה אייזנשטיין טען נגד גריפית'?
אייזנשטיין העריץ את גריפית' וכתב עליו במפורש. הטענה שלו הייתה שגריפית' המציא את העריכה המקבילה אבל השתמש בה רק כדי לחתוך בין שני קווי עלילה, כלומר בין שני סיפורים שקורים באותו זמן. זו עריכה שמשרתת מתח.
אייזנשטיין רצה יותר. הוא טען שאפשר לחתוך בין שני דברים שאין ביניהם שום קשר עלילתי, ושדווקא מההתנגשות תיווצר מחשבה. מכאן נולד המושג מונטאז' אינטלקטואלי. אם גריפית' לימד את הקולנוע לספר, אייזנשטיין ניסה ללמד אותו לטעון טענות. שני הסרטים האלה, בהפרש של עשר שנים, הם שני חצאים של אותו ויכוח.
מה קרה באמת על מדרגות אודסה?
כלום. וזו הנקודה החשובה ביותר בהרצאה הזו.
סצנת המדרגות היא הסצנה המצוטטת ביותר בתולדות הקולנוע: החיילים יורדים בשורה אחידה, האם נושאת את בנה ההרוג, עגלת התינוק מתגלגלת במורד, האישה עם המשקפיים השבורים. הכל מבוים בקצב שהופך את המדרגות למכונה.
ומעולם לא היה טבח על המדרגות האלה. היו אירועים אלימים באודסה ב-1905, אבל האירוע הספציפי הזה הוא המצאה של אייזנשטיין. הסצנה כל כך משכנעת שהיא נכנסה לתודעה כאירוע היסטורי, ויש מי שמאמין עד היום שהיא קרתה.
זהו בדיוק הכוח שראינו אצל גריפית', בכיוון ההפוך: שם הקולנוע ייצר ארגון טרור, כאן הוא ייצר זיכרון היסטורי. בשני המקרים הסרט לא תיעד את העולם אלא כתב אותו.
מי משחק בסרט?
כמעט אף שחקן מקצועי. אייזנשטיין עבד בשיטה שנקראת טיפאז', כלומר ליהוק לפי מראה. הוא חיפש פנים שנראות כמו הרעיון שהן מייצגות: פני איכר, פני קצין, פני אם. הוא לקח אנשים מהרחוב ומנמלי אודסה, וביים אותם למחוות פשוטות וברורות.
הבחירה הזו אינה חיסכון בתקציב אלא אידיאולוגיה. בסרט הזה אין כוכב ואין גיבור יחיד. הגיבור הוא ההמון. זו אמירה פוליטית שמיושמת בליהוק עצמו, והיא ההפך הגמור מגריפית', שבנה את הסרט שלו סביב פנים של כוכבת אחת.
איך סרט אחד הפך לאויב של מדינות שלמות?
פוטיומקין נאסר להקרנה במדינות רבות, מתוך חשש שהוא יסית לפעולה. בבריטניה הוא היה אסור עשרות שנים, וגם בצרפת ובגרמניה הוא צונזר או הוגבל. ממשלות הבינו מה שאייזנשטיין הבין: שזהו נשק ולא בידור.
הפרט המצמרר יותר הוא שגם הצד השני הבין. יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, הביע התפעלות מהסרט וקרא ליצור מקבילה גרמנית שלו. הסרט שנועד לשרת מהפכה נלמד בקפידה בידי המשטר שרצה למחוק אותה. הכלי, מתברר, אינו שייך לאף צד.
איפה ראיתם את פוטיומקין בלי לדעת?
כמעט בכל מקום. עגלת התינוק שמתגלגלת במדרגות צוטטה בגלוי ב"הבלתי נשחתים" של בריאן דה פאלמה ב-1987, שם היא מופיעה בתחנת רכבת בשיקגו. היא הופיעה גם ב"ברזיל" של טרי גיליאם וב"האקדח מת מצחוק 33 ושליש" כבדיחה.
זה מה שקורה ליצירה שהופכת לשפה: היא מפסיקה להיות סרט שרואים והופכת לאוצר מילים שמשתמשים בו. רוב הצופים בסרטים האלה מזהים את הרגע בלי לדעת מאיפה הוא בא.
למה לכל עותק יש מוזיקה אחרת?
כי לסרט אילם אין פסקול צרוב, והמוזיקה היא החלטה של מי שמקרין. פוטיומקין הוא כנראה הסרט שעבר יותר גרסאות מוזיקליות מכל סרט אחר, וכל אחת מהן משנה אותו לגמרי.
הגרסה שנחשבת לקנונית היא זו שכתב אדמונד מייזל להפצה הגרמנית ב-1926, מוזיקה תזזיתית ומכנית שהעצימה את התוקפנות של הסרט עד כדי כך שהיא עצמה עוררה מחלוקת. מאוחר יותר הולבשו על הסרט קטעים מיצירותיו של דמיטרי שוסטקוביץ', ובשחזורים מודרניים הוחזרה מוזיקת מייזל המקורית. ב-2004 אף כתבה להקת הפט שופ בויז פסקול חדש לחלוטין וביצעה אותו בהקרנה פומבית.
המסקנה המעשית לצופה: אם ראיתם את הסרט פעם אחת ולא התחבר לכם, ייתכן שראיתם עותק עם מוזיקה שלא עובדת. שווה לנסות גרסה אחרת לפני שפוסלים.
אז איך צופים בו היום?
כשיעור, ובהנאה. בניגוד לגריפית', כאן אפשר גם ליהנות בלי אי נוחות מוסרית מתמדת, אבל צריך לזכור שגם זו תעמולה, וגם היא משטחת את המציאות לטובת הטענה: הקצינים כולם רעים, המלחים כולם צודקים, וההיסטוריה מסודרת מחדש כדי להגיע לסוף המרומם.
שימו לב במיוחד לשלושה דברים. לקצב, שמשתנה בתוך סצנה אחת ומכתיב לכם את הדופק. לצילומים הקצרים במיוחד ברגעי השיא, לפעמים כמה פריימים בלבד. ולרגעים שבהם אתם מבינים משהו שאף צילום לא הראה לכם. הרגע השלישי הוא המונטאז' עובד עליכם, וזה בדיוק מה שבאתם לראות.
שאלות נפוצות
האם אפשר לצפות באוניית הקרב פוטיומקין בחינם?
כן. הסרט הוא נחלת הכלל, ואייזנשטיין נפטר ב-1948 כך שגם תקופת ההגנה בישראל חלפה. הוא זמין בחינם ביוטיוב, כולל בשחזור 4K עם כתוביות אנגלית וכן בערוץ הרשמי של אולפני Mosfilm שהפיקו אותו.
האם יש כתוביות בעברית?
לא. הסרט אילם והכרטיסיות שלו ברוסית. העותק המשוחזר מציע כתוביות בשתים עשרה שפות כולל אנגלית, אך לא בעברית.
כמה זמן נמשך הסרט?
כשבעים וחמש דקות, כלומר קצת יותר משעה ורבע. העותקים נעים סביב שבעים ואחת עד שבעים וחמש דקות, כי לסרטים אילמים לא היה קצב הקרנה אחיד.
האם סצנת מדרגות אודסה באמת קרתה?
לא. באודסה אכן היו אירועים אלימים ב-1905, אבל הטבח על המדרגות כפי שהוא מוצג בסרט הוא המצאה קולנועית. זו אחת הדוגמאות המובהקות לכך שסרט מסוגל להיכנס לתודעה הציבורית כזיכרון היסטורי.
מה הקשר בין פוטיומקין לבין הולדתה של אומה?
אייזנשטיין למד את העריכה המקבילה של גריפית' וכתב עליה, וטען שגריפית' עצר באמצע הדרך. שני הסרטים הם שני שלבים באותו ויכוח על מה עריכה יכולה לעשות, והם גם שתי הדוגמאות הגדולות ביותר לקולנוע שמשנה את המציאות במקום לתעד אותה.