טירוף המריחואנה

נקודות מרכזיות על "טירוף המריחואנה":

• הסרט מומן בידי קבוצה כנסייתית כסרט חינוכי כן, ואז נקנה בידי מפיץ סרטי ניצול שחתך אותו מחדש ומכר אותו כסנסציה.

• שמו המקורי היה "ספרו לילדיכם". השם "טירוף המריחואנה" נולד רק במעגל ההפצה השני.

• הסרט טוען שקימוץ אחד מוביל להריגה, לניסיון אונס, להתאבדות ולאשפוז בבית משוגעים.

• ב-1971 קנה מייסד ארגון הלגליזציה NORML עותק מספריית הקונגרס והקרין אותו כגיוס תרומות. משם הוא הפך לסרט חצות.

• הסרט אינו חלק מהקטלוג של גרינדהאוס. אנחנו מלמדים אותו ומפנים למקומות שבהם אפשר לצפות בו.

מה בעצם קורה בסרט?

מנהל בית ספר תיכון מרצה בפני אספת הורים ומספר להם סיפור אזהרה. זהו כל המבנה של הסרט, והוא עצמו הרצאה. בתוך הסיפור, זוג סוחרים מפתה תלמידי תיכון להגיע לדירה שבה מעשנים מריחואנה. משם הכל מתדרדר במהירות בלתי סבירה: תאונת פגע וברח שמסתיימת במוות, ניסיון אונס, ירי, משפט, התאבדות בקפיצה מחלון, ודמות אחת שמסיימת מאושפזת במוסד לחולי נפש ללא סיכוי להחלמה.

בין לבין יש סצנות שהפכו למפורסמות בזכות עצמן: הצחוק ההיסטרי שאינו נפסק, והנגן שמנגן פסנתר מהר יותר ויותר ככל שהוא מתמסטל. הסרט נמשך שישים ושש דקות ומספיק להרוס בהן שישה חיים.

מי מימן את הסרט, ולמה זה משנה?

קבוצה כנסייתית. הסרט נוצר ב-1936 בשם "ספרו לילדיכם", כסרט חינוכי כן לחלוטין שנועד להוקרן להורים ולתלמידים. מי שביים אותו היה לואי ז'. גסנייה, במאי צרפתי-אמריקאי ותיק עם עבר הוליוודי ממשי, ולא חובבן.

זה מה שהופך את הסרט למקרה מבחן ולא רק לבדיחה. הוא לא נעשה בציניות. הוא נעשה מתוך אמונה. וזו בדיוק הסיבה שהוא כל כך קיצוני: מי שבאמת משוכנע שהוא מציל חיים, מרשה לעצמו להגזים בלי גבול.

ואז הגיע החלק השני. הסרט נקנה בידי מפיץ סרטי ניצול, נחתך מחדש, קיבל שמות חדשים ורעשניים והוקרן במעגל שבו קהל בא לראות בדיוק את מה שהסרט מגנה. אותם צילומים בדיוק, שני מסרים הפוכים, תלוי מי מוכר.

למה התעמולה כאן נכשלה, בעוד אצל גריפית' היא הצליחה?

כי היא חצתה את גבול האמינות. תעמולה עובדת כשהיא נשענת על משהו שהצופה כבר מרגיש, ומקצינה אותו בזהירות. גריפית' נשען על פחד קיים ואייזנשטיין נשען על כעס קיים, ושניהם הקפידו לשמור על מראית עין של מציאות.

כאן ההגזמה שברה את הכלי. כשקימוץ אחד מוביל לרצח ולטירוף בתוך אותה סצנה, הצופה מפסיק להאמין ומתחיל לחשוד. וברגע שהוא חושד, הוא צוחק. הצחוק הוא לא כישלון של הצופה אלא של הסרט.

זה השיעור המעשי של האשכול הזה, והוא נשמע פשוט אבל הוא לא: לתעמולה יש נקודת שבירה. עד אליה היא מסוכנת מאוד, ומעבר לה היא הופכת לפרסומת נגד עצמה.

איך הסרט חזר לחיים ב-1971?

מייסד NORML, ארגון אמריקאי שפועל ללגליזציה של מריחואנה, איתר עותק של הסרט בספריית הקונגרס ורכש אותו. הוא לא רכש אותו כדי לגנוז אותו אלא כדי להקרין אותו. הקרנות הסרט הפכו לאירועי גיוס תרומות לארגון.

הקהל, ברובו סטודנטים, לא ראה סרט אזהרה. הוא ראה קומדיה. מה שנועד להרתיע הפך לבדיחה משותפת ולטקס, והסרט נכנס למעגל סרטי החצות באוניברסיטאות ובקולנועי הרפרטואר. ב-1972 הפיצה אותו חברת ניו ליין הצעירה, והוא הפך לאחד הנכסים שעזרו לה לצמוח.

זהו אחד המהלכים הנדירים בהיסטוריה של התעמולה: לא הפרכה, לא צנזורה, אלא אימוץ. היריב לא נלחם בסרט. הוא הקרין אותו.

למה זה נחשב סרט קאלט ולא סתם סרט רע?

כי סרט רע שוכחים. סרט קאלט הוא סרט שהקהל מאמץ ומעניק לו תפקיד חדש שהיוצרים לא תכננו. "טירוף המריחואנה" הוא ההגדרה של זה: הצופים לא סלחו לו על הכישלון, הם השתמשו בו.

זה גם המקום שבו הסרט נוגע ישירות בגרינדהאוס. סרטי ניצול, סרטי חצות וסרטי ב הם בדיוק הפינה שבה נוצרת מערכת יחסים אחרת בין קהל ליצירה, כזו שמבוססת על שיתוף פעולה ולא על הכנעה. הסרט הזה הוא אחד המקרים הראשונים והברורים של התופעה.

ב-2005 אף נעשה לו עיבוד מוזיקלי לקולנוע, כלומר מעגל שלם: מסר, כישלון, בדיחה, ואז מחווה.

אז איך צופים בו היום?

בקבוצה, ובקול. זה סרט שנועד להיות מוקרן בחדר מלא אנשים שמגיבים, וזו הצורה שבה הוא חי מאז 1971. לבד מול מסך הוא עדיין מצחיק, אבל חצי מהחוויה חסרה.

ושווה לצפות בו עם עין כפולה. מצד אחד ליהנות מההגזמה, ומצד שני לשים לב לדבר שהוא באמת מלמד: איך נראית בהלה מוסרית מבפנים. הסרט לא המציא את הפחד שלו, הוא שיקף אותו, ובאותן שנים בדיוק התנהל בארצות הברית מסע ציבורי אמיתי נגד קנביס. הסרט הוא תיעוד של האווירה הזו הרבה יותר משהוא תיעוד של הסם.

שאלה טובה לקחת אל הצפייה: איזה סרט שנראה לנו היום הגיוני לגמרי ייראה בעוד תשעים שנה בדיוק ככה.

מה זה בכלל סרט ניצול, והאם הסרט הזה כזה?

סרטי ניצול הם סרטים שנמכרים על בסיס הבטחה לראות משהו שאסור לראות: אלימות, סמים, מין, פשע. הם פעלו מחוץ למערכת האולפנים הגדולה, בתקציבים זעירים ובאולמות שוליים, ובדרך כלל עטפו את הסחורה במעטפת מוסרית כדי לעבור צנזורה. המעטפת אמרה "אנחנו מזהירים", והכרזה בחוץ אמרה משהו אחר לגמרי.

"טירוף המריחואנה" הוא מקרה מיוחד כי הוא נולד תמים והפך לסרט ניצול רק בבעלות השנייה. הוא לא תוכנן לרמות, הוא נקנה כדי לרמות. וזה הופך אותו לחומר לימוד מושלם: אפשר לראות בו את שתי השכבות בעת ובעונה אחת, את הכוונה המקורית ואת השימוש הציני שנעשה בה.

מכאן גם הקשר הישיר לשם גרינדהאוס. אולמות הגרינדהאוס האמריקאיים הם בדיוק המקומות שבהם סרטים כאלה הוקרנו, לעיתים ברצף של שלושה ביום.

למה הסרט הזה נחלת הכלל, ולמה זה חשוב לסיפור שלו?

כי הזכויות עליו לא חודשו והוא נפל לנחלת הכלל, ומאותו רגע כל אחד יכול היה להעתיק אותו, להקרין אותו ולמכור אותו בלי לשלם לאיש. זה נשמע כמו פרט טכני, אבל זה למעשה מה שאפשר את כל החיים השניים של הסרט.

תחשבו על זה: אילו מישהו היה מחזיק בזכויות, ארגון הלגליזציה לא היה יכול להקרין אותו כרצונו, בתי הקולנוע לא היו יכולים לשלב אותו בהקרנות חצות, והוא לא היה מופץ בעשרות אלפי עותקים ברשת. הסרט שרד דווקא משום שאיש לא שמר עליו.

זו נקודה ששווה לזכור גם כשמסתכלים על ההווה. יצירות שאין להן בעלים הן היצירות שהתרבות יכולה לשחק איתן, לפרק אותן ולהחזיר אותן לחיים בצורה אחרת. רוב הסרטים בגודל הזה פשוט נעלמו. זה שרד כי הוא היה הפקר.

שאלות נפוצות

האם אפשר לצפות בטירוף המריחואנה בחינם?

כן. הסרט הוא נחלת הכלל והוא אחד הסרטים הזמינים ביותר ברשת. אפשר לצפות בו ביוטיוב ובארכיון האינטרנט, ושני הקישורים מופיעים בראש העמוד הזה.

יש כתוביות בעברית?

כן. בעותק היוטיוב שאליו אנחנו מפנים יש מסלול כתוביות בעברית, וזה הסרט הראשון בבנין מקסיקו שאפשר לצפות בו עם עברית.

מה השם המקורי של הסרט?

"ספרו לילדיכם", באנגלית Tell Your Children. השם "טירוף המריחואנה" ניתן לו רק אחרי שנקנה בידי מפיץ סרטי ניצול, יחד עם שורה של שמות רעשניים אחרים ששימשו במעגלי הפצה שונים.

האם הסרט באמת מבוסס על מקרים אמיתיים?

לא. הסרט מציג את עצמו כאזהרה עובדתית, אבל ההשפעות שהוא מייחס למריחואנה, ובראשן טירוף מיידי ואלימות רצחנית, אינן תואמות את מה שידוע היום ולא היו מבוססות גם אז. הוא מסמך של בהלה מוסרית ולא מסמך רפואי.

מה הקשר בינו לבין הולדתה של אומה ופוטיומקין?

שלושתם באשכול קולנוע ותעמולה, ויחד הם מציגים את הטווח המלא. אצל גריפית' התעמולה הצליחה וגרמה נזק ממשי. אצל אייזנשטיין היא הצליחה וכתבה זיכרון היסטורי שלא היה. כאן היא נכשלה, והפכה לכלי ביד מי שהיא באה להילחם בו. אותו מדיום, שלוש תוצאות.