נקודות מרכזיות על "39 המדרגות" של אלפרד היצ'קוק:
כאן נקבעה התבנית שהקולנוע המסחרי חוזר אליה עד היום: אדם חף מפשע שנרדף בו זמנית בידי החוק ובידי הפושעים.
הסוד שכולם רודפים אחריו כמעט ואינו מוסבר, וזו הנקודה. היצ'קוק קרא לזה מקגאפין, כלומר תירוץ לתנועה.
המעבר מצרחה של אישה אל צפירה של רכבת הוא אחד החיתוכים המצוטטים ביותר בתולדות הקולנוע, והוא נעשה כאן.
הגיבור והגיבורה כבולים זה לזה באזיקים לאורך חלק ניכר מהסרט, וזה פותר בבת אחת גם את המתח וגם את הרומן.
זהו הסרט שהפך את היצ'קוק משם בריטי לשם עולמי, וארבע שנים אחר כך הוא כבר עבד בהוליווד.
מה בעצם קורה בסרט?
ריצ'רד האנֵיי, קנדי שמבקר בלונדון, נכנס למופע בידור שבו מופיע אדם שזוכר כל עובדה שנשאל עליה. באולם נורות יריות, ובבהלה נצמדת אליו אישה שמבקשת ללוות אותו הביתה.
היא מספרת לו שהיא מרגלת, שרודפים אחריה, ושארגון מסוים עומד להוציא מבריטניה סוד ביטחוני. בלילה היא נרצחת בדירתו. הוא מבין שהוא יהיה החשוד, ובורח.
מכאן הסרט הוא רכבת, במובן המילולי ובמובן המבני. הוא נמלט צפונה לסקוטלנד, עובר בין זרים שכל אחד מהם עלול להסגיר אותו, ונקשר בעל כורחו לאישה שאינה מאמינה לו. שניהם רודפים אחרי אותה תשובה, כשמאחוריהם רודפים כולם.
מה זה מקגאפין, ולמה זה הרעיון החשוב כאן?
המקגאפין הוא הדבר שכל הדמויות רוצות ושלצופה לא באמת אכפת ממנו. מסמך, נוסחה, תוכנית סודית. הוא מפעיל את העלילה ואז נעלם מהתודעה.
היצ'קוק הודה בזה בגלוי לאורך השנים, וטען שככל שהמקגאפין חשוב פחות בפני עצמו, כך הסרט טוב יותר. הסיבה פשוטה. אם הצופה עסוק בהבנת הסוד, הוא אינו עסוק בפחד לגורל הדמות.
בסרט הזה אפשר לבדוק את הטענה בעצמכם. נסו להיזכר בסוף מה בדיוק היה הסוד, וכמה הדבר הזה השפיע על מה שהרגשתם בדרך.
שווה לשים לב גם למה שהמונח הזה עשה מחוץ לסרט. ברגע שיש שם לתירוץ, אפשר להפסיק להתנצל עליו. תסריטאים אחריו כבר לא ניסו להמציא סוד משכנע, אלא בחרו את הראשון שעולה לדעת והשקיעו את הזמן במה שבאמת מחזיק צופה: מי רודף אחרי מי, ומה קורה אם יתפסו אותו.
למה החף מפשע צריך לברוח גם מהמשטרה?
זו ההברקה המבנית של הסרט, והיא נשמעת פשוטה עד שמנסים לחשוב מה קורה בלעדיה.
אם הגיבור בורח רק מהרעים, יש לו לאן ללכת. הוא ניגש לתחנת משטרה, מספר את סיפורו, ומקבל הגנה. הסרט נגמר בעשר דקות.
ברגע שגם החוק רודף אחריו, המפלט נסגר. כל אדם ברחוב הוא סכנה, כל שוטר הוא איום, וכל טלפון עלול להסגיר אותו. הגיבור נאלץ לפתור את התעלומה בעצמו, לא מתוך גבורה אלא מפני שאין ברירה אחרת.
התבנית הזאת חזרה אצל היצ'קוק עצמו שוב ושוב, ומשם היא נדדה לכל סרט מרדף שנעשה מאז.
מה קורה בחיתוך המפורסם?
בעלת הבית פותחת דלת, רואה את הגופה, ופותחת את הפה לצרוח. במקום להשמיע את הצרחה, הסרט חותך מיד לרכבת שיוצאת ממנהרה ומשמיעה צפירה.
הצליל ממשיך את הרגש, אבל התמונה כבר קפצה קדימה בזמן ובמרחב. בשנייה אחת הסרט מוסר לנו שלושה דברים: שהתגלתה גופה, שהגיבור נמלט, ושהמרדף התחיל.
זה נעשה ב-1935, כשהסאונד עצמו היה טכנולוגיה חדשה שרוב הבמאים עדיין השתמשו בה רק כדי להקליט דיאלוג. היצ'קוק הבין מוקדם שאפשר לחתוך בעזרתה, לא רק לדבר.
מה עושות האזיקים לסרט?
באמצע הסרט הגיבור נכבל לאישה שאינה מאמינה לאף מילה שלו, ושמשוכנעת שהוא רוצח. הם נאלצים לברוח יחד, לישון באותו חדר, ולנוע כגוף אחד.
זה פתרון תסריטאי כמעט מושלם. הוא מייצר מתח, כי כל תנועה של אחד מסגירה את השני. הוא מייצר קומדיה, כי המצב מגוחך. והוא מייצר רומן, בלי שאיש יצטרך להצהיר עליו.
ושימו לב מה קורה כשהאזיקים כבר לא נחוצים. הקשר בין השניים אינו נפרם, וזו הנקודה שאליה הסרט חתר כל הזמן.
איפה היצ'קוק למד את זה?
התשובה מפתיעה חלק מהאנשים. הוא למד את זה בגרמניה.
באמצע שנות העשרים הוא עבד באולפני גרמניה על הפקות משותפות, וראה מקרוב איך עובדים הבמאים שאנחנו מלמדים עליהם במדור הזה. משם הוא לקח את מה שילווה אותו כל חייו: שהמצלמה יכולה לספר בעצמה, בלי שאיש יסביר.
הצל, הזווית הנמוכה, המדרגות, הפנים שמוארות מצד אחד. כל אלה מגיעים ישירות מבית הספר של נוספרטו ושל קליגרי. ההבדל הוא שאצל הגרמנים הכלים האלה שירתו אימה וסיוט, ואצל היצ'קוק הם משרתים מתח יומיומי. אותה תאורה, מטרה אחרת.
ולמי שאוהב לשים לב לפרטים: הבמאי עצמו מופיע בסרט לרגע קצר, כמו שנהג לעשות כמעט בכל סרטיו. זו הייתה בדיחה פרטית שהפכה עם השנים למסורת שהקהל חיפש, ובסרטים מאוחרים יותר הוא נאלץ להופיע כבר בדקות הראשונות כדי שהצופים יפסיקו לחכות לו ויחזרו לעלילה.
מה ההבדל בין הפתעה למתח?
זו ההבחנה החשובה ביותר שהוא לימד, והיא פשוטה. הפתעה היא שהצופה לא יודע ופתאום קורה משהו. מתח הוא שהצופה יודע, והדמות לא.
הפתעה מייצרת שנייה אחת של בהלה. מתח מייצר דקות ארוכות של אי נוחות, מפני שהצופה יושב עם ידיעה שהוא אינו יכול למסור לאיש.
הסרט הזה בנוי כמעט כולו על האפשרות השנייה. אנחנו יודעים שהגיבור חף מפשע, וכל העולם בסרט חושב אחרת. כל דקה שבה הוא מנסה להסביר את עצמו למישהו היא דקה שבה אנחנו יודעים בדיוק כמה זה חסר סיכוי.
למה הסרט הזה שלח אותו להוליווד?
עד 1935 היצ'קוק היה במאי בריטי מוכשר ומוכר בעיקר בבריטניה. הסרט הזה עבר את הים.
מה שהאמריקאים ראו בו לא היה רק סרט מוצלח אלא שיטה. הוא הוכיח שאפשר לעשות סרט מרתק בתקציב סביר, בלי כוכבי על, ובלי אפקטים, פשוט על ידי בנייה נכונה של מה שהצופה יודע ומתי.
ארבע שנים אחר כך הוא כבר עבד בהוליווד, ואת אותה תבנית בדיוק הוא ישכלל שם עשרות שנים.
ויש בזה גם שיעור על אילוצים. ההפקה הייתה בריטית וצנועה, בלי הכסף של אולפני הוליווד ובלי הגישה לטכנולוגיה שלהם. כל מה שנשאר היה נופים אמיתיים, שחקנים טובים, וחשיבה מדויקת על סדר המידע. מסתבר שזה מספיק, ושזה מה שהחזיק את הסרט תשעים שנה.
מה הקשר לשאר ההרצאות במדור?
מלבד הקו הגרמני, יש כאן קרבה מפתיעה לפנטום האופרה. שני הסרטים נפתחים ונסגרים על במה מול קהל, ובשניהם ההופעה הפומבית היא בדיוק המקום שבו האמת נחשפת.
ואם מטרופוליס הראה מה קורה כשקולנוע מנסה לדמיין עולם שלם, הסרט הזה מראה את ההפך הגמור: כמה אפשר להשיג עם רכבת, שדה פתוח, וזוג אזיקים.
אז איך צופים בו היום?
הסרט זמין ברשת במלואו וללא תשלום, ואנחנו מפנים לעותק ב-1080p באורך של כשמונים ושש דקות.
וכאן החדשות הטובות. זהו הסרט הראשון שאנחנו מוסיפים למדור מזה זמן שיש לו כתוביות בעברית ממש, ולא תרגום מכונה. אפשר פשוט לפתוח ולצפות.
שאלות נפוצות
האם אפשר לצפות ב-39 המדרגות בחינם?
כן. הסרט זמין ברשת במלואו וללא תשלום. אנחנו מפנים אליו ואיננו מארחים אותו אצלנו.
יש כתוביות בעברית?
כן. לעותק שאנחנו מפנים אליו יש מסלול כתוביות בעברית, לצד עשרות שפות נוספות.
כמה זמן הסרט?
כשמונים ושש דקות.
על מה הסרט מבוסס?
על רומן הרפתקאות בריטי מ-1915 מאת ג'ון בקן. הסרט משנה ממנו הרבה מאוד, ובעיקר מוסיף את הדמות הנשית ואת האזיקים, שאינם קיימים במקור.
מה הקשר בינו לבין ההרצאות האחרות במדור?
הוא פותח את האשכול על מתח, ונקשר לנוספרטו ולקליגרי דרך בית הספר הגרמני שממנו היצ'קוק למד, ולפנטום האופרה דרך הבמה שעליה נחשפת האמת.