פנטום האופרה

נקודות מרכזיות על "פנטום האופרה" של רופרט ג'וליאן:

• לון צ'ייני עיצב והרכיב את האיפור בעצמו, ושמר אותו בסוד מהצוות ומהעיתונות כדי שההסרה תפתיע גם את מי שכבר קרא על הסרט.

• הסרט כולו בנוי סביב שנייה אחת. כל מה שלפניה קיים כדי להכין אותה, וכל מה שאחריה קיים כדי להתמודד איתה.

• סצנת נשף המסכות צולמה בתהליך צבע מוקדם, בשנים שבהן כמעט הכל היה שחור ולבן.

• בית האופרה של פריז נבנה כתפאורת ענק באולפן, עם שלד פלדה שאפשר לתלות עליו נברשת ולהוריד אותה על הקהל. התפאורה הזאת עמדה על תילה עשרות שנים אחרי מות כל מי שבנה אותה.

• זהו הסרט שהפך את יוניברסל לאולפן האימה, שש שנים לפני דרקולה ופרנקנשטיין.

מה בעצם קורה בסרט?

בבית האופרה של פריז מסתובבת שמועה על רוח רפאים. אנשי הצוות מדברים עליה בלחש, ההנהלה מקבלת מכתבים עם דרישות, ותא מסוים באולם נשאר ריק בכל הופעה על פי הוראה.

מאחורי השמועה עומד אדם. הוא חי במרתפים שמתחת לבניין, הוא מכיר בו כל מעבר סודי, והוא בחר זמרת צעירה בשם כריסטין. הוא מלמד אותה לשיר מבלי שתראה אותו, ובתמורה הוא דורש שתקבל את התפקיד הראשי. כשההנהלה מסרבת, הוא מפיל את הנברשת.

בהמשך הוא לוקח אותה אל מתחת לבניין. שם, בזמן שהוא מנגן ומגלה לה מי הוא באמת רוצה להיות עבורה, היא מושיטה יד אל המסכה.

מי היה לון צ'ייני, ולמה קראו לו איש אלף הפנים?

צ'ייני היה השחקן שהפך את השינוי הפיזי למקצוע. הוא לא חיכה לאיש איפור, לא היו אז מחלקות אפקטים, והוא בנה בעצמו את הדמויות שלו מהעור החוצה.

הרקע שלו מוסבר לרוב כך: הוריו היו חירשים, והוא גדל בבית שבו התקשורת עברה דרך הגוף והפנים. איך שלא מסבירים את זה, התוצאה ניכרת. הוא יודע לספר סיפור שלם בכתף אחת.

הוא גם שילם על כך. חלק מהתחפושות שלו כללו רתמות ומתקנים שגרמו כאב אמיתי, והוא נשא אותן שעות. הוא מת ב-1930 בגיל ארבעים ושבע, חמש שנים בלבד אחרי הסרט הזה.

איך הוא בנה את הפנים האלה?

העיקרון שהוא עבד לפיו הוא שהאימה נמצאת בגולגולת. לא בדם ולא בפצע, אלא ברמז שמתחת לעור אין מספיק בשר.

לכן הוא העמיק את ארובות העיניים בצבע, משך את קצה האף כלפי מעלה כך שהנחיריים נפערים, והכניס תותבת שינים שמדגישה את קו הלסת. כל מרכיב בפני עצמו פשוט. יחד הם יוצרים פרצוף שנראה כאילו העור נמתח על משהו שאינו במקומו.

וכאן הפרט שהופך את זה למקצוע ולא לתעלול. הוא השאיר לעצמו טווח הבעה. הפנים האלה עדיין מסוגלות להיראות פגועות, וזו הסיבה שהדמות אינה רק מפחידה.

למה כל הסרט תלוי בשנייה אחת, ואיך שמרו על הסוד?

הסרט מנוהל כמו מתיחת קפיץ. הפנים מוסתרות מאחורי מסכה, מאחורי צל, מאחורי גב, שוב ושוב, עד שהצופה כבר לא מבקש לראות אלא נזקק לראות.

ואז זה קורה. לא בסצנת קרב ולא ברגע של איום, אלא כשהדמות יושבת ומנגנת. ההסרה מגיעה מאחור, ביוזמת האישה, וברגע שהיא קורית הפנים פונות ישירות אל המצלמה. כלומר אל הקהל.

כדי שזה יעבוד היה צריך שאיש לא ידע מראש. האיפור לא צולם לצורכי פרסום, לא הופיע על הכרזות, וצ'ייני נהג לשמור על עבודתו בסוד גם בתוך האולפן. התוצאה היא שהצופה ב-1925 הגיע לאולם בלי מושג מה הוא עומד לראות, וזה בדיוק מה שכבר בלתי אפשרי לשחזר היום.

מה עושה הצבע בסרט משנת 1925?

סצנת נשף המסכות צולמה בתהליך צבע מוקדם, ולא כגימיק. היא באה בדיוק אחרי מערכה שלמה של אפור, ולכן הכניסה לצבע פועלת כמו הגברת ווליום.

והבחירה חכמה עוד יותר מפני שזה נשף מסכות. כלומר כולם מחופשים, ואיש אינו יוצא דופן. הדמות היחידה שמסתירה את פניה כל הזמן היא לרגע אחד הדמות שנראית הכי שייכת.

איך בונים בית אופרה שלם באולפן?

התפאורה הייתה החלק היקר של ההפקה, והיא נבנתה אחרת מכל מה שנבנה עד אז. במקום קירות עץ שמחזיקים את עצמם בקושי, הוקם שלד פלדה.

הסיבה מעשית לגמרי. אי אפשר לתלות נברשת ענקית ולהפיל אותה על אולם מלא ניצבים בלי מבנה שיישא את המשקל. הפתרון ההנדסי הזה הוא שאפשר את הסצנה, ולא להפך.

ויש לזה המשך. התפאורה הזאת נשארה עומדת באולפן עשרות שנים ושימשה הפקות אחרות, הרבה אחרי שכל מי שבנה אותה כבר לא היה בחיים.

כדאי לשים לב גם למה שהסרט עושה עם המרחב. בית האופרה בנוי בו כשכבות: הבמה למעלה, שבה הכל מואר ומוצג לקהל, והמרתפים למטה, שבהם נמצא מי שאיש אינו אמור לראות. ככל שיורדים, כך פוחת האור וגדל הדמיון. זו אותה מחשבה שמנחה את הסרט כולו, רק שהפעם היא בנויה מקירות ולא מאיפור. מה שמוסתר נמצא מתחת, ומה שמותר להראות עומד באור.

למה זה הסרט שהפך את יוניברסל לאולפן האימה?

לפני הסרט הזה יוניברסל הייתה אולפן ככל האולפנים. אחריו התברר לה משהו: יש קהל שמוכן לשלם כדי לפחד, ומפלצת אחת טובה שווה יותר מכוכב.

שש שנים אחר כך יצאו שם דרקולה ופרנקנשטיין, ואחריהם שורה שלמה. הדפוס שהם עבדו לפיו נקבע כאן: דמות שמסתירה משהו, בניין גדול שהיא שולטת בו, ורגע חשיפה אחד שהסרט צועד לקראתו.

ואפילו התפאורות עצמן המשיכו לעבוד. זומבי לבן מ-1932 צולם על תפאורות מושאלות מהפקות האימה של יוניברסל, בלי שהיה שייך לאולפן בכלל.

מה זה אומר על מפלצות בקולנוע?

הדמות כאן אינה יצור. היא אדם, והיא מוכשרת. היא מלחינה, מנגנת ומבינה במוזיקה יותר מכל אחד אחר בבניין. מה שמרחיק אותה מהעולם אינו רוע אלא פנים.

זה מציב אותה בדיוק על אותו קו של הגולם ושל המפלצת של פרנקנשטיין. שלושתם מבקשים קרבה ומקבלים צרחה, ובכל שלושת המקרים התגובה של העולם היא שיוצרת את האסון.

ההבדל הוא שכאן אין תירוץ של חומר או של ניסוי. יש רק אדם.

מה הקשר לשאר ההרצאות במדור?

לנוספרטו מ-1922 יש כאן קרבה ישירה. גם שם הדמות מוגדרת קודם כל על ידי הפנים והגוף, וגם שם השחקן עצמו הוא האפקט.

לקליגרי מ-1920 הקשר הוא הצל והזווית. הסרט של יוניברסל אינו אקספרסיוניסטי, אבל המרתפים והמדרגות שלו למדו מאותו בית ספר שהגיע לאמריקה עם היוצרים שהיגרו מגרמניה.

אז איך צופים בו היום?

הסרט נמצא בנחלת הכלל וזמין ברשת במלואו וללא תשלום. אנחנו מפנים לעותק ב-1080p, באורך של כשמונים ותשע דקות.

אין לו כתוביות בעברית. הוא סרט אילם, ולכן מה שנדרש הוא קריאת כרטיסי הביניים באנגלית, ורובם קצרים.

עצה אחת לצפייה. אם אפשר, כדאי לראות אותו בלי לחפש קודם תמונות של האיפור. הסרט בנוי סביב הפתעה, ומי שנכנס בלי לדעת עדיין מקבל אותה.

שאלות נפוצות

האם אפשר לצפות בפנטום האופרה בחינם?

כן. גרסת 1925 נמצאת בנחלת הכלל והיא זמינה ברשת במלואה. אנחנו מפנים אליה ואיננו מארחים אותה אצלנו.

יש כתוביות בעברית?

לא. לעותק שאנחנו מפנים אליו יש כתוביות בשפות רבות אך לא בעברית. הסרט אילם, ולכן הטקסט היחיד הוא כרטיסי הביניים.

כמה זמן הסרט?

כשמונים ותשע דקות בגרסה שאנחנו מפנים אליה. קיימות גרסאות באורכים שונים, בין השאר בגלל הוצאה מחודשת ובגלל מהירויות הקרנה לא אחידות.

על מה הסרט מבוסס?

על רומן צרפתי מ-1910 מאת גסטון לרו. הסרט משנה ומקצר לא מעט מהעלילה, ומרכז את הכל סביב הדמות המרכזית.

מה הקשר בינו לבין ההרצאות האחרות במדור?

הוא שייך לאשכול על ראשית סרטי האימה, ונקשר לנוספרטו בשחקן שהוא עצמו האפקט, לגולם בדמות שמבקשת קרבה ונדחית, ולזומבי לבן שצולם על תפאורות של אותו אולפן.