נקודות מרכזיות על "זומבי לבן" של ויקטור הלפרין:
זהו סרט הזומבים הראשון באורך מלא בתולדות הקולנוע, ארבעים ושש שנים לפני שרומרו הפך את הזומבי לטורף.
הזומבים כאן אינם אוכלים איש ואינם מדבקים. הם פועלים. הם טוחנים קנה סוכר בטחנה בשתיקה, והאימה היא בדיוק זאת.
בלה לוגושי שיחק בו שנה אחת בלבד אחרי דרקולה, והוא כמעט כל מה שמחזיק את הסרט.
ההפקה הייתה עצמאית וזולה מאוד, צולמה בפחות משבועיים על תפאורות מושאלות מסרטי אימה גדולים יותר.
הביקורת קטלה אותו בשעתו והוא נשכח. ההערכה מחדש הגיעה עשרות שנים אחר כך, וממנה גם השם שלקחה לעצמה להקת רוק אמריקאית ידועה.
מה בעצם קורה בסרט?
זוג צעיר מגיע להאיטי כדי להינשא באחוזת סוכר. בעל האחוזה, שחומד את הכלה לעצמו, פונה לעזרה אל אדם בשם לג'נדר, שמפעיל את הטחנה שלו באמצעות אנשים שאיבדו את רצונם.
לג'נדר מציע פתרון: הכלה תיראה כמתה, תיקבר, ותקום שוב כשהיא שלו. התוכנית מצליחה, ואז מתגלה מה שכל מי שמבקש שליטה מגלה בסוף. הכלה אמנם קמה, אבל מה שקם אינו האישה שרצה בה. היא נושמת, הולכת, ואיננה שם.
מכאן זה הופך למרדף אחר החזרת נשמה, ולשאלה מי בעצם שולט במי.
מיהו לג'נדר, ולמה לוגושי לקח את התפקיד?
לוגושי היה אז בשיא ובמלכודת בעת ובעונה אחת. דרקולה הפך אותו לכוכב ב-1931, ומיד אחר כך הוא גילה שהוליווד יודעת לראות בו רק דבר אחד. הוא קיבל תפקידים בסרטים קטנים יותר ויותר, בשכר נמוך יותר ויותר.
וזה בדיוק מה שהופך את התפקיד הזה למעניין. לג'נדר אינו ערפד ואינו מפלצת. הוא מנהל. הוא מסתכל על אנשים ורואה כוח עבודה, והמבט שלו הוא כל האפקט המיוחד שהסרט צריך.
שימו לב לידיים שלו. הסרט חוזר אליהן שוב ושוב, ובכל פעם שהן נסגרות מישהו אחר מאבד את עצמו.
איך מצלמים סרט שלם בפחות משבועיים?
האחים הלפרין היו מפיקים עצמאיים בלי אולפן מאחוריהם, וזה הכתיב הכל. הם שכרו תפאורות שכבר עמדו בנויות עבור הפקות אימה גדולות מהם, צילמו במהירות, וסיימו בתקציב שהיה שבריר ממה שאולפן היה מוציא.
מה שמפתיע הוא שהמגבלה עבדה לטובתם. כשאין כסף לאפקטים, נשארים עם פנים, עם צללים ועם שתיקה. הסרט מלא בקטעים ארוכים בלי דיאלוג בכלל, בשנה שבה כל הוליווד התמכרה לעובדה שאפשר סוף סוף לדבר.
התוצאה נשמעת כמו פשרה אבל מרגישה כמו בחירה. הסרט הזה הוא כמעט אילם, וזה מה שהופך אותו למטריד.
מה זה זומבי לפני שרומרו המציא אותו מחדש?
כאן נמצא הלב של ההרצאה. הזומבי שאנחנו מכירים היום, זה שרודף, נושך ומדביק, נולד ב-1968 אצל ג'ורג' רומרו. הוא לא היה קיים לפני כן.
הזומבי של 1932 הוא דבר אחר לגמרי. הוא אינו מת שקם לתחייה כדי לטרוף. הוא אדם חי שנלקחה ממנו הבחירה. הוא אינו מסוכן לצופה, הוא מסוכן למי שהוא היה פעם.
וזה משנה את מקור האימה. בסרט זומבים מודרני מפחדים מהם. כאן מפחדים להפוך לאחד מהם.
מאיפה הגיעה המילה זומבי לאמריקה?
המילה הגיעה מהאיטי, והיא נכנסה לתודעה האמריקאית שנים ספורות לפני הסרט, דרך ספרות מסעות פופולרית שתיארה את האי ואת אמונותיו. הסרט נשען על העניין הזה ישירות.
וכאן צריך להגיד את מה שלא נעים. ארצות הברית החזיקה כוח צבאי בהאיטי במשך שנים באותה תקופה, והדימוי של האי כמקום של כישוף ואימה שירת היטב את מי שרצה להצדיק את הנוכחות הזאת. הסרט אינו עושה חשבון נפש על כך. הוא משתמש בהאיטי כתפאורה אקזוטית ולא כמקום אמיתי עם אנשים.
זה לא פוסל אותו, אבל זה חלק ממה שרואים כשצופים בו היום בעיניים פקוחות.
מה הסרט הזה אומר על עבודה ועל שליטה?
הסצנה שכולם זוכרים אינה סצנת אימה. היא סצנת עבודה. הזומבים מסובבים את גלגל הטחנה, אחד מהם נופל פנימה אל המנגנון, ואיש אינו עוצר. השאר ממשיכים לצעוד.
הסרט יצא בשיא השפל הכלכלי הגדול, אל קהל שידע היטב מה זאת עבודה שמוחקת אדם. קשה לראות את הטחנה הזאת ולא לחשוב על פס ייצור.
וזו גם הסיבה שהסרט מדבר אלינו עכשיו. יצור שעובד בלי לשאול, בלי להתעייף ובלי להתנגד, הוא בדיוק מה שהגולם היה שתים עשרה שנים קודם. ההבדל הוא שהגולם נוצר מחומר, והזומבי היה קודם בן אדם.
איך סרט זול כל כך נראה טוב כל כך?
זו ההפתעה האמיתית של הצפייה. אפשר לצפות לסרט מרושל, ומקבלים סרט שיודע בדיוק מה הוא עושה עם המצלמה.
הטריק המרכזי הוא הכפלת תמונה. עיניים גדולות נשתלות על גבי פניה של הכלה, וכך רואים בו זמנית את מי שנשלטת ואת מי ששולט. אין כאן שום טכנולוגיה מתקדמת, רק שתי חשיפות על אותו פילם, ובכל זאת האפקט עובד מפני שהוא מסביר את הסיפור ולא רק מקשט אותו.
הטרסה השנייה היא התאורה. מפני שאין תקציב לתפאורה חדשה, כמעט הכל מוסתר בחושך ומה שנבחר להאיר הוא פס צר: מדרגות, פתח, פנים. זה בדיוק אותו היגיון של האקספרסיוניזם הגרמני, שהגיע להוליווד עם הבמאים והצלמים שהיגרו אליה באותן שנים.
והדבר השלישי הוא הקצב. הסרט מרשה לעצמו לעצור. יש בו הליכות ארוכות ושתיקות שסרט אולפן לא היה מאשר, והן מה שיוצר את התחושה שמשהו כאן לא בסדר עוד לפני שקורה משהו רע.
למה הביקורת קטלה אותו?
ב-1932 העיתונות ראתה סרט זול עם משחק מוגזם ותפאורות מושאלות, ואמרה בדיוק את זה. הסרט נחשב לנחות גם ביחס להפקות האימה של אותה תקופה.
מה שהמבקרים לא ראו הוא שהחולשות שלהם היו תכונות. המשחק המוגזם מתאים לדמויות שאיבדו את עצמן, והתפאורות המושאלות יוצרות עולם שנראה מוכר ולא שייך בעת ובעונה אחת.
ההערכה מחדש הגיעה בשנות השבעים והשמונים, כשקהל חדש חיפש את השורשים של הזומבי. באותה תקופה גם לקחה להקת רוק אמריקאית את שם הסרט לעצמה, וזה החזיר אותו לתודעה.
איך זה קשור לשאר ההרצאות במדור?
הקו הישיר ביותר הוא לקבינט של ד"ר קליגרי מ-1920. גם שם יש אדם שמפעיל אדם אחר, סהרורי שמבצע פקודות בלי רצון משלו. שנים עשר שנים מפרידות בין הסרטים, והרעיון זהה.
הקו השני הוא לנוספרטו, שבו האימה אינה במפלצת שרודפת אלא בנוכחות ששואבת. ואצל לוגושי, כמו אצל אורלוק, המבט עושה את רוב העבודה.
והקו השלישי הוא מצחיק ועצוב יחד. לוגושי מופיע גם בתוכנית 9 מהחלל החיצון, שנחשב לאחד הסרטים הגרועים בהיסטוריה, בצילומים שנעשו בסוף חייו. אותו שחקן, שני קצוות של קריירה.
אז איך צופים בו היום?
הסרט נמצא בנחלת הכלל וזמין ברשת במלואו וללא תשלום. אנחנו מפנים לעותק ב-1080p, באורך של כשישים ושבע דקות.
אין לו כתוביות בעברית. יש בו דיבור באנגלית ולצידו קטעים ארוכים בלי דיאלוג כלל, ולכן הוא נגיש יחסית גם בלי תרגום.
שווה לצפות בו כשקט בחדר. הסרט הזה בנוי לצופה סבלני, והוא מחזיר את הסבלנות הזאת בריבית.
שאלות נפוצות
האם אפשר לצפות בזומבי לבן בחינם?
כן. הסרט נמצא בנחלת הכלל מפני שזכויות היוצרים בו לא חודשו, והוא זמין ברשת במלואו. אנחנו מפנים אליו ואיננו מארחים אותו אצלנו.
יש כתוביות בעברית?
לא. לעותק שאנחנו מפנים אליו יש כתוביות בשפות רבות אך לא בעברית.
כמה זמן הסרט?
כשישים ושבע דקות.
האם זה באמת סרט הזומבים הראשון?
הוא נחשב לסרט הזומבים הראשון באורך מלא. חשוב להבין שהזומבי שלו אינו הזומבי המוכר היום. הטורף המדבק נולד ב-1968 אצל רומרו.
מה הקשר בינו לבין ההרצאות האחרות במדור?
הוא שייך לאשכול על ראשית סרטי האימה, ונקשר לקליגרי בנושא השליטה ברצון של אחר, לגולם ביצור שנועד לעבוד, ולתוכנית 9 שבו מופיע אותו בלה לוגושי בסוף דרכו.