האיש עם מצלמת הקולנוע

נקודות מרכזיות על "האיש עם מצלמת הקולנוע" של דז'יגה ורטוב:

• הסרט נפתח בהצהרה מפורשת: אין בו שחקנים, אין תפאורה, אין תסריט, ואין ולו כרטיס כותרת אחד. הוא מנסה לייצר שפה קולנועית טהורה שאינה נשענת על ספרות או תיאטרון.

• ורטוב נולד בשם דוד אבלביץ קאופמן למשפחה יהודית בביאליסטוק. הצלם שרואים בסרט הוא אחיו מיכאיל, והעורכת שרואים היא אשתו אליזבטה סבילובה, שאכן ערכה אותו.

• אח שלישי, בוריס קאופמן, היגר למערב וזכה באוסקר על הצילום של "בחוף הימי".

• בסקר המבקרים של המגזין הבריטי סייט אנד סאונד הוא נבחר לסרט התיעודי הגדול ביותר שנעשה אי פעם.

• בזמנו הותקף בחריפות והואשם בפורמליזם. גם סרגיי אייזנשטיין היה בין המבקרים.

מה בעצם קורה בסרט?

אין עלילה. המבנה הוא יום אחד בחיי עיר, מרגע ההשכמה ועד רדת הלילה, שנערך מחומר שצולם בכמה ערים שונות בברית המועצות, בעיקר אודסה, קייב, חרקוב ומוסקבה. רואים אנשים מתעוררים, מכונות מתחילות לעבוד, תחבורה, מפעלים, לידה, נישואים, גירושים, קבורה, ספורט, וקהל שיושב באולם קולנוע. במקביל רואים לאורך כל הסרט צלם שנושא מצלמה על חצובה ומטפס, שוכב ומסתכן כדי להשיג את הצילומים שאנחנו רואים. הסרט אינו מספר על העיר. הוא מראה איך מייצרים סרט על עיר.

המבנה הזה אינו מקרי. יום בחיי עיר היה ז'אנר מוכר בשנות העשרים, ובברלין למשל נעשה שנתיים קודם סרט דומה. ההבדל הוא שאצל ורטוב היום אינו רק מסגרת ארגונית אלא מקבילה מכוונת: העיר מתעוררת ומתחילה לעבוד בדיוק כשהמצלמה מתעוררת ומתחילה לעבוד, והשתיים ממשיכות במקביל עד הסוף. המכונה בבית החרושת, המצלמה, ומכונת התפירה מקבלות אותו יחס ואותו קצב חיתוך. זו טענה על העולם: הצילום הוא עבודה, כמו כל עבודה אחרת בעיר.

למה אין בו אף כרטיס כותרת?

בקולנוע האילם כרטיסי כותרת היו הדרך למסור דיאלוג, להסביר מעברים ולתת הקשר. ורטוב ראה בהם קביים. לטענתו כל עוד הסרט נשען על מילים כתובות הוא נשאר צורה של ספרות מצולמת, ולא מדיום עצמאי. ההימנעות המוחלטת מהם היא הצהרה תיאורטית: כל מה שהסרט אומר, הוא חייב לומר בתמונה, בקצב ובחיבור בין שוטים. יש לכך גם תוצאה מעשית שרלוונטית לצופה של היום. סרט בלי מילים אינו זקוק לתרגום, ולכן הוא נגיש באותה מידה לכל צופה בעולם, כולל בעברית.

מי היה ורטוב?

הוא נולד ב-1896 בביאליסטוק, אז בתחום המושב ברוסיה הצארית, למשפחה יהודית בשם קאופמן. את השם דז'יגה ורטוב אימץ לעצמו, והוא נגזר משורש שמשמעותו סיבוב, כמו סיבוב ידית המצלמה. הוא התחיל כעורך של יומני חדשות סובייטיים בשם קינו פראבדה, כלומר האמת הקולנועית, ומשם פיתח תיאוריה שלמה. סביבו התארגנה קבוצה בשם קינוקים שקראה תיגר על הקולנוע העלילתי כולו וכינתה אותו סם מסוכן.

שווה לעצור על המשפחה הזו. שלושת האחים קאופמן נעשו כולם אנשי קולנוע, ודרכיהם נפרדו בצורה קיצונית. דז'יגה נשאר בברית המועצות ופיתח תיאוריה מהפכנית. מיכאיל היה הצלם שלו והאיש שרואים בסרט מטפס על גשרים ושוכב על פסים. בוריס, הצעיר, למד בצרפת, צילם שם עם ז'אן ויגו, נמלט לארצות הברית ובסופו של דבר זכה באוסקר על צילום "בחוף הימי" של אליה קאזאן. אותו בית, שלוש היסטוריות קולנוע שונות לגמרי.

מה זה קינו גלאז, העין הקולנועית?

זו התיאוריה המרכזית של ורטוב, ופירושה המילולי הוא עין קולנועית. הטענה היא שהמצלמה אינה מכשיר שמחקה את העין האנושית אלא איבר חדש שרואה טוב ממנה. היא יכולה להאט, להאיץ, לעצור, להתקרב, להתהפך ולהיות בשני מקומות ברצף אחד. לכן, לפי ורטוב, תפקיד הקולנוען אינו לביים סיפור אלא לתפוס את המציאות בכלים שרק המצלמה מסוגלת להם, ואז להרכיב מהם משמעות בעריכה. זו גישה שנשמעת היום מובנת מאליה, ובשנות העשרים היא הייתה קיצונית.

אילו טכניקות מרוכזות כאן?

הסרט הזה נחשב למעין קטלוג של אפשרויות המדיום. יש בו חשיפה כפולה, מסך מפוצל, הילוך מהיר והילוך אטי, הקפאת תמונה באמצע תנועה, זוויות נטויות, קלוז אפ קיצוני על עין ועל אישון, צילום מתוך רכב נוסע, אנימציה בעצירת תנועה שבה חצובת המצלמה קמה והולכת לבד, וצילום ברפלקציה בתוך עדשה. חשוב לומר שוורטוב לא המציא את כולן. מה שהוא עשה הוא לרכז אותן ביצירה אחת ולהשתמש בהן לא כתעלול אלא כטיעון על מה שהקולנוע יכול להיות.

למה הסרט מראה את עצמו נעשה, ומי האישה שעורכת אותו?

זו הנקודה שהופכת אותו לחריג גם היום. אנחנו רואים את הצלם מצלם, את העורכת חותכת וממיינת גלילי פילם על שולחן, ואת הקהל נכנס לאולם ומתיישב לצפות בדיוק בסרט שאנחנו צופים בו. ברגע אחד אפילו נראה שוט קפוא, ואז רואים את הפריימים שלו כפיסות פילם בידיה של העורכת, ואז הוא ממשיך לנוע. המסר הוא שקולנוע אינו חלון אל המציאות אלא חפץ מיוצר, ושמי שמייצר אותו עושה בחירות. חמישים שנה לפני שהמונח הפך אופנתי, זהו קולנוע רפלקסיבי במלוא מובן המילה.

סבילובה הייתה עורכת מקצועית, שותפתו של ורטוב לעבודה ואשתו. היא זו שערכה את הסרט בפועל, והיא גם זו שרואים בו כשהיא עובדת. בהיסטוריה של הקולנוע המוקדם נשים עורכות היו נפוצות מאוד ונדחקו כמעט לחלוטין מהסיפור, ולכן העובדה שהסרט הזה מציב את העורכת במרכז הפריים אינה עניין של מה בכך. היא המשיכה לעבוד גם אחרי מותו, ובין השאר ערכה חומרי ארכיון מהשחרור של מחנות ההשמדה.

למה תקפו אותו בזמנו?

הביקורת הסובייטית ראתה ביצירה תרגיל צורני שמנותק מהמוני העם. המונח שהודבק לו היה פורמליזם, והוא לא היה מחמאה אלא אישום פוליטי. גם סרגיי אייזנשטיין, שעצמו נחשב לחדשן רדיקלי, כתב נגד הגישה של ורטוב וראה בה משחק בטכניקה. הוויכוח ביניהם היה אמיתי ועקרוני: אייזנשטיין ראה בעריכה כלי לייצר רגש ורעיון מוגדרים אצל הצופה, ורטוב ראה בה כלי לחשוף את המציאות ואת אופן ייצורה. שניהם היו במחנה המהפכני, ובכל זאת חלוקים לגמרי.

מה קרה לוורטוב אחר כך?

ככל שהתקבע הריאליזם הסוציאליסטי כדוקטרינה רשמית, כך הצטמצם מרחב התמרון של ורטוב. הוא הודח בהדרגה מהפקות גדולות והועסק בעיקר בעריכת יומני חדשות, עבודה שגרתית ואנונימית, עד מותו ב-1954. ההכרה הבינלאומית הגיעה מאוחר: החל משנות השישים אימצו אותו גלי הקולנוע החדשים באירופה, ז'אן לוק גודאר אף קרא לקבוצה שהקים על שמו, והסרט טיפס בהדרגה אל ראש רשימות הסרטים התיעודיים החשובים ביותר.

מה הקשר בינו ללומייר ולאייזנשטיין?

אפשר לקרוא את שלושת המקרים כשלושה שלבים באותה שאלה. האחים לומייר הפנו מצלמה אל העולם ותיעדו רצף אחד בלי לגעת בו. אייזנשטיין גילה שחיבור בין שוטים מייצר רגש שאינו קיים באף אחד מהם בנפרד. ורטוב לקח את שני אלה והוסיף עליהם שאלה שלישית: מה קורה כשהסרט מודה בפני הצופה שהוא סרט. משם ממשיך קו ישיר אל מלייס מהצד השני של המתרס, כי גם הוא ידע שהמצלמה משקרת. ההבדל הוא שמלייס הסתיר את זה, וורטוב הראה.

אז איך צופים בו היום?

הסרט בנחלת הכלל וזמין לצפייה חופשית ומלאה ברשת. הגרסה שאנחנו מפנים אליה מלווה בפסקול שהלחינה להקת סינמטיק אורקסטרה, אחד מכמה פסקולים שנכתבו לסרט לאורך השנים. אין בו דיאלוג ואין כרטיסי כותרת, ולכן אין צורך בכתוביות בשום שפה. אין הרשמה ואין מנוי. אנחנו לא מארחים אותו אצלנו, רק מפנים.

שאלות נפוצות

האם אפשר לצפות בו בחינם?

כן. הסרט בנחלת הכלל וזמין לצפייה חופשית ומלאה ביוטיוב, בלי הרשמה ובלי תשלום.

יש כתוביות בעברית?

אין, ואין בהן צורך. זו נקודת המוצא של הסרט: אין בו דיאלוג ואין אף כרטיס כותרת, ולכן הוא מובן במלואו בכל שפה.

כמה זמן הסרט?

שישים ושבע דקות בגרסה שאנחנו מפנים אליה. קיימות גרסאות באורכים מעט שונים בהתאם לקצב ההקרנה ולפסקול שנבחר.

האם זה סרט תיעודי?

הוא נחשב לכזה ואף נבחר לתיעודי הגדול בכל הזמנים, אבל ורטוב עצמו לא ראה בו תיעוד במובן הרגיל. חלק מהסצנות ביימו מחדש, והסרט כולו בנוי כטיעון על המדיום ולא כדיווח על מציאות.

מה הקשר בינו לבין ההרצאות האחרות במדור?

הוא שייך לאשכול "איך נולדה שפת הקולנוע" יחד עם לומייר, "מסע אל הירח", קליגרי ונוספרטו, ומשיק לאשכול התעמולה דרך "אוניית הקרב פוטיומקין".