נקודות מרכזיות על התוכנית הראשונה של האחים לומייר:
ב-28 בדצמבר 1895 הוקרנו עשרה סרטונים בפני קהל משלם במרתף הגרנד קפה בפריז. זו נחשבת ללידה הרשמית של הקולנוע כחוויה ציבורית.
הסינמטוגרף היה מצלמה, מדפסת ומקרן במכשיר אחד ששקל כחמישה קילו והופעל בידית. אדיסון בנה מכונה כבדה לצופה יחיד. ההבדל הזה הכריע.
"הרכבת נכנסת לתחנה" לא הוקרן באותו ערב. הוא הגיע רק בינואר 1896, וסיפור הקהל שברח מהאולם הוא ככל הנראה מיתוס מאוחר.
גם "יציאת הפועלים" אינו תיעוד תמים. הפועלים תודרכו לצאת, והסרט צולם בשלוש גרסאות שונות.
לואי לומייר עצמו סבר שלהמצאה שלו אין עתיד מסחרי, ותוך עשור פרש מייצור סרטים לטובת צילום צבע.
מה בעצם רואים בסרטים האלה?
כל סרטון נמשך בין ארבעים לחמישים שניות, כי זה מה שסליל אחד של הסינמטוגרף הכיל. המצלמה אינה זזה, אין עריכה, ואין כותרות. בתוכנית הראשונה יש פועלים ופועלות שיוצאים משערי מפעל לומייר בליון, תינוקת שאוכלת ארוחת בוקר עם הוריה, קלפנים סביב שולחן, נפח בעבודה, ילדים על שפת הים, וגנן שמותז במים מהצינור שלו. בהמשך הצטרפה הרכבת שנכנסת לתחנת לה סיוטה באלכסון אל תוך הפריים. אלה אינם סיפורים. אלה רגעים.
מה היה הסינמטוגרף, ולמה הוא ניצח את אדיסון?
תומאס אדיסון והצוות שלו הקדימו את הלומיירים בפיתוח הקינטוסקופ, ארון גדול שבתוכו רץ סרט, וצופה יחיד הביט פנימה דרך חור. המודל העסקי היה מטבע אחד לצופה אחד. הסינמטוגרף של הלומיירים היה משהו אחר לגמרי: קופסה קטנה שמשמשת בו זמנית כמצלמה, כמעבדת הדפסה וכמקרן, מופעלת בידית ולא בחשמל, ושוקלת מעט מספיק כדי לנסוע איתה ברכבת. שני הבדלים נבעו מזה. הראשון, אפשר היה להקרין לקהל שלם במקום לאדם אחד, וזה מה שהפך את הקולנוע לאירוע חברתי. השני, אפשר היה לצלם בכל מקום בעולם בלי גרר של ציוד, וזה מה שהפך אותו לגלובלי תוך שנתיים.
שווה להוסיף פרט טכני אחד שמסביר הרבה. הסינמטוגרף הופעל בידית אנוש, ולכן קצב הצילום לא היה קבוע ונע סביב שש עשרה תמונות בשנייה. כשמקרינים את החומר הזה היום בקצב מודרני של עשרים וארבע, התנועה נראית מהירה ומקוטעת, וזה מקור התדמית של "הליכה מצחיקה" שדבקה בסרטים ישנים. כלומר חלק ניכר ממה שנתפס כמיושן בסרטים האלה אינו מאפיין שלהם אלא תקלה בהקרנה שלנו.
מה בדיוק קרה ב-28 בדצמבר 1895?
ההקרנה התקיימה בסלון האינדיאני, חלל במרתף הגרנד קפה בשדרות הקפוצ'ינים בפריז. דמי הכניסה היו פרנק אחד. לפי הדיווחים המקובלים נכחו שם כשלושים ושלושה אנשים בלבד, והעיתונות כמעט לא סיקרה את האירוע. חשוב להבין מה בדיוק היה חדש שם, כי צילום נע כבר הוצג קודם לכן במקומות אחרים. מה שקרה באותו ערב הוא שילוב של שלושה דברים: הקרנה על מסך, קהל משלם, ותוכנית מסודרת של יצירות. זו הסיבה שההיסטוריוגרפיה בחרה בתאריך הזה ולא באחר, ולא משום שזו הייתה ההמצאה הראשונה.
האם הקהל באמת ברח מהרכבת?
זהו הסיפור המפורסם ביותר בתולדות הקולנוע, ולפי רוב החוקרים הוא לא קרה. הטענה היא שצופים קפצו ממקומותיהם ונמלטו לאחור מפחד שהרכבת תדרוס אותם. הבעיה היא שאין תיעוד בן הזמן לתגובה כזו. העדויות הראשונות עליה מופיעות שנים רבות מאוחר יותר, והחוקר מרטין לויפרדינגר תיאר אותה כמיתוס המכונן של המדיום. מדוע הוא שרד? משום שהוא מספר בדיוק את מה שרצינו להאמין עליו: שהדימוי הנע היה כה עוצמתי עד שהקהל לא הבחין בינו לבין המציאות. ובנוסף, הסרט הזה אפילו לא הוקרן בערב שאליו מייחסים את הסיפור.
האם הסרטים האלה באמת תיעוד, ואיפה מתחיל הבדיון?
המונח שנקשר בהם הוא אקטואליטה, כלומר צילום של המציאות כפי שהיא. אבל כבר הסרט הראשון מפריך את זה. "יציאת הפועלים ממפעל לומייר" צולם בשלוש גרסאות שונות בשלושה מועדים, הפועלים ידעו שמצלמים אותם ותודרכו מתי לצאת, ובגרסאות השונות משתנים פרטים כמו נוכחות של סוס ועגלה. כלומר כבר ברגע הראשון של הקולנוע יש בימוי, יש טייק שני, ויש בחירה. ההבחנה החדה בין תיעוד לבין בדיון נולדה בדיעבד, לא במציאות.
בתוכנית הראשונה נמצא גם סרטון שבו גנן משקה ערוגה, נער דורך על הצינור, הגנן מביט לתוכו, הנער מרפה, והמים מתיזים על פניו. זהו סרט קצר עם מבנה של בדיחה: הצגה, סיבוך, שיא. במילים אחרות, הסרט הבדיוני הראשון הוקרן באותו ערב ממש שבו הוקרנו סרטי התיעוד הראשונים. הסיפור המקובל שלפיו לומייר עשה מציאות ומלייס המציא בדיון מתערער כאן, בערב הראשון עצמו.
מי היו המפעילים ששלחו לעולם?
ההחלטה העסקית החכמה ביותר של הלומיירים לא הייתה למכור מכשירים אלא להכשיר צוות מפעילים ולשלוח אותם ברחבי העולם. כל מפעיל נסע עם סינמטוגרף אחד, הקרין את התוכנית הצרפתית בפני קהל מקומי, וצילם באותו מכשיר חומר חדש במקום שאליו הגיע. כך הגיעו סרטי לומייר למצרים, ליפן, למקסיקו, לרוסיה ולארץ ישראל בתוך שנתיים. התוצאה היא ארכיון עולמי של סוף המאה התשע עשרה שנוצר כמעט כתופעת לוואי. אלכסנדר פרומיו, אחד המפעילים, מזוהה עם צילום הטרוולינג הראשון: הוא הניח את המצלמה על גונדולה בוונציה ונתן למים להזיז אותה.
למהלך הזה יש גם צד פחות נוח. המפעילים צילמו אוכלוסיות שלא הייתה להן שום אפשרות להסכים או לסרב, ובחרו מה ראוי לתעד לפי מה שיימכר לקהל אירופי. חוקרי קולנוע בני זמננו קוראים את הארכיון הזה גם ככלי של מבט קולוניאלי, ולא רק כאוצר תיעודי. שתי הקריאות נכונות בו זמנית, וזו אחת הסיבות שהחומר הזה עדיין מעניין ולא רק עתיק.
למה לומייר אמר שלקולנוע אין עתיד?
לואי לומייר מצוטט כמי שאמר שהקולנוע הוא המצאה ללא עתיד. אפשר לצחוק על זה, אבל ההיגיון שלו היה סביר לחלוטין בזמנו. הוא ראה במכשיר כלי מדעי ותיעודי ומוצר ראווה זמני, לא בסיס לתעשיית בידור. המשפחה הרוויחה מייצור ומכירה של ציוד וחומרי גלם, ולא מהפקת סרטים, ובתוך עשור עברה להתמקד בצילום צבע. מי שהבין את הפוטנציאל הבדיוני היה דווקא מי שישב באותו קהל: ז'ורז' מלייס, קוסם במה שניסה לקנות מהם מכשיר וסורב.
מה ההבדל בין לומייר למלייס, ולמה הוא מטעה?
ההיסטוריוגרפיה של הקולנוע בנויה כבר למעלה ממאה שנה על הניגוד הזה: לומייר מייצג את הציר התיעודי, מלייס את הציר הבדיוני. זו מסגרת שימושית ללימוד, והיא גם מפשטת יתר על המידה. ראינו שלומייר ביים ואף עשה קומדיה, ומצידו השני של המתרס מלייס צילם גם אירועים ממשיים ושחזורים של חדשות. מה שבאמת מבדיל ביניהם אינו אמת מול דמיון אלא יחס אל הזמן: לומייר מניח למצלמה לרוץ ולתעד רצף אחד, מלייס עוצר את המצלמה ומשנה את העולם בין פריים לפריים. משם נובעות שתי מסורות שונות של עריכה.
למה זה עדיין נלמד באוניברסיטה?
בסילבוסים של תולדות הקולנוע לומייר הוא כמעט תמיד השיעור הראשון, ולא רק מטעמי כרונולוגיה. הסרטונים האלה הם המקום היחיד שבו אפשר לראות את המדיום לפני שנוצרו המוסכמות שלו: לפני שהומצא הקלוז אפ, לפני שהוסכם מהו שוט, ולפני שקהל למד איך מסתכלים על סרט. הם מאפשרים לשאול מה קורה כשמצלמה מופנית אל העולם בלי שום כלל, ומה הצופה עושה עם זה. זו גם הסיבה שהם עדיין עובדים על קהל בן זמננו: אין בהם שום דבר מיושן, כי אין בהם כמעט שום דבר.
אז איך צופים בהם היום?
הסרטונים בנחלת הכלל וזמינים לצפייה חופשית ברשת. הגרסה שאנחנו מפנים אליה מרכזת את התוכנית הראשונה, כשש דקות וחצי בסך הכול. אין בהם דיאלוג ואין כרטיסי כותרת, ולכן אין צורך בכתוביות בשום שפה. אין הרשמה ואין מנוי. אנחנו לא מארחים אותם אצלנו, רק מפנים.
שאלות נפוצות
האם אפשר לצפות בסרטי לומייר בחינם?
כן. הם בנחלת הכלל וזמינים לצפייה חופשית ומלאה ביוטיוב, בלי הרשמה ובלי תשלום.
יש כתוביות בעברית?
אין, ואין בהן צורך. בסרטונים אין דיאלוג, אין קול ואין כרטיסי כותרת. הם מובנים במלואם בלי מילים.
כמה זמן זה?
כל סרטון נמשך בין ארבעים לחמישים שניות. התוכנית המרוכזת שאנחנו מפנים אליה נמשכת כשש דקות וחצי.
האם הקהל באמת נמלט מהאולם כשהרכבת הגיעה?
ככל הנראה לא. אין לכך תיעוד בן הזמן, והעדויות הראשונות מופיעות שנים רבות מאוחר יותר. חוקרים רואים בסיפור מיתוס מכונן. בנוסף, אותו סרט כלל לא הוקרן בערב הבכורה של דצמבר 1895 אלא רק בינואר 1896.
מה הקשר בינם לבין ההרצאות האחרות במדור?
הם פותחים את האשכול "איך נולדה שפת הקולנוע", שנמשך אל "מסע אל הירח" של מלייס, אל "הקבינט של ד"ר קליגרי" ואל "נוספרטו". ארבע תחנות בשלושים וארבע שנים, שבהן הקולנוע עבר מרגע מצולם לשפה מלאה.