הרמן כהן טען שהמוסר אינו מתחיל בחוק אלא ברגע מסוים ומדויק: הרגע שבו האדם שלידי חדל להיות עוד גוף בשטח ונעשה אדם שאיתי. הוא קרא לרגע הזה גילוי, כאילו מדובר ביבשת. ב״אדום״ המצלמה מתעדת את התנועה ההפוכה, זו שמתרחשת בשבריר שנייה ברחוב אחד בבלו הוריזונטה: עשאו, צעיר שחור בדרכו ליומו, מזוהה בטעות כגנב, ומאותו רגע הוא כבר אינו אתה אלא זה. הסרט אינו מסביר את הנפילה הזאת. הוא מתעד את מהירותה.
עיקרי הדברים
- כהן הבחין בין האדם שלידי, שהוא שכן או מתחרה, לבין האדם שאיתי, שהוא שותף לגורל.
- המעבר בין השניים מתרחש, לשיטתו, דרך הסבל: אני מגלה את זולתי כאשר צערו נעשה עניין שלי.
- הרחוב בסרט מדבר על עשאו בגוף שלישי, וזו בדיוק הצורה הדקדוקית שבה נעשה אדם למקרה.
- הצדק אצל כהן אינו מצב קיים אלא אופק עתידי שממנו נמדד ההווה ונמצא חסר.
מיהו האדם שלידי?
אצל כהן, האדם שלידי הוא זה שנמצא במרחב שלי בלי שיהיה לי איתו דבר. הוא נוסע איתי באוטובוס, עומד לפני בתור, מתחרה איתי על עבודה. הריבוי החברתי מייצר שכנות ולא שותפות, ובמצב הזה הזולת הוא סך של תכונות חיצוניות: גובה, לבוש, צבע, מהירות הליכה.
המהפך מתרחש כשאני נתקל בסבלו. כהן, שקרא את נביאי ישראל כטקסט פילוסופי, ראה בעני את המקרה המכונן: העוני הוא הסבל שאי אפשר להסביר בשום אשמה של הסובל, ולכן הוא כופה על הרואה שאלה. ברגע שהשאלה נשאלת, השכן נעשה שותף, והמוסר נולד. אפשר לקרוא על מהלכו בערך המוקדש להרמן כהן באנציקלופדיה הפילוסופית של סטנפורד.
הסרט מציב את הצופה בדיוק בנקודת החיתוך הזאת. אנחנו רואים את עשאו מבפנים, את הבוקר שלו, את הליכתו, את הזמן שלו, ולכן עבורנו הוא כבר שותף. הרחוב רואה צללית. שני מבטים על אותו גוף, ואחד מהם עומד להרוג.
כהן קרא לקשר הזה זיקה, ועמד על כך שהיא דו כיוונית: אני מגלה את זולתי ובאותה תנועה מתגלה גם אני עצמי כמי שאפשר לפנות אליו. בעיניו אין קדושה שמתחילה למעלה ויורדת. היא מתחילה בין שני בני אדם ברחוב, ורק משם עולה.
למה השמועה מדברת בגוף שלישי?
משום שגוף שלישי הוא הצורה הדקדוקית של המקרה. כהן שם לב שבמשפט, וגם ברכילות, לעולם אין פונים לאדם אלא מדברים עליו: הוא עשה, הוא נראה, הוא בטח. כל עוד האדם הוא הוא, אפשר לדון בו כמו בחפץ. רק הפנייה אליו, ההגייה של אתה, מוציאה אותו מן התיק.
ב״אדום״ אין רגע אחד שבו מישהו פונה לעשאו ושואל. הזיהוי המוטעה נמסר מפה לאוזן, מתעבה, ומקבל תאוצה של אמת. הרודפים אינם מפלצות בעלות תוכנית, הם אנשים שקיבלו משפט בגוף שלישי ופעלו לפיו. כפי שתיארנו במסה על צייד המכשפות, המפלצת נוצרת בפי הקהילה לפני שהיא נוצרת בשטח.
כאן טמונה גם הביקורת החריפה של כהן על המשפט כמודל בלעדי. הוא בנה את האתיקה שלו על לשון המשפט, אבל הודה שבמשפט היחיד הוא נאשם, לא נפש. את היחיד ממש, זה שיש לו בדידות ואשמה וסיכוי לתשובה, מצא רק במקום אחר, בזיקה הדתית שבה אדם עומד מול מי שאינו מונה את עוונותיו כדי לתייק אותם.
בסרט אין בית משפט ואין שוטר שמנהל את הרדיפה, ודווקא ההיעדר הזה מחדד את הטענה. כשההליך נעלם, נשארת רק המהירות: אין ראיות, אין הזדמנות להשיב, אין פער זמן שבו אפשר לטעות ולתקן. הרחוב פוסק ומוציא לפועל באותה נשימה, וזו הצורה הטהורה של דין ללא אתה.
מה עושה הסבל שהחוק אינו עושה?
הסבל, לפי כהן, אינו רק מעורר רגש אלא מייצר ידיעה. החמלה בעיניו אינה חולשה סנטימנטלית אלא אפקט מוסרי: היא הכלי היחיד שבאמצעותו אני קולט שהאחר הוא נושא של חיים ולא אובייקט. חוק יכול לאסור על פגיעה, אבל רק הסבל מלמד מיהו זה שאסור לפגוע בו.
לכן הפחד של עשאו הוא לב הסרט ולא תפאורה למרדף. שש עשרה דקות שבהן גוף רץ, נושם, מחפש פינה, הן הטענה עצמה: הנה החומר שממנו עשוי אתה. הרודפים אינם רואים אותו כי הריצה מסתירה את הפנים, והשמועה כבר סיפקה להם את הפרשנות.
אצל כהן העוני והרדיפה אינם תאונות אלא סימנים לכך שהסדר הקיים אינו הסדר הראוי. הוא ראה במושג המשיחי לא נחמה אלא מדידה: העתיד הוא אמת המידה שבה נמדד ההווה, ולכן חברה נשפטת לא לפי חוקיה הכתובים אלא לפי מי שנופל בין חוקיה.
אדום, או האח שנעשה זר
השם שהסרט בוחר טעון עד מאוד. עשאו הוא האח, זה שנקרא במקרא גם אדום, ובמסורת הפרשנית הפך עם הדורות לשם קוד לזר, ליריב, למי שנמצא מחוץ למחנה. גורלו של השם הזה הוא ממש מה שקורה לגיבור: אח של כולם שהומר בכינוי.
כהן היה מוסיף שהאחווה הזאת אינה נתון ביולוגי אלא משימה. שני אחים אינם שותפים מפני שיצאו מאותו בית, אלא מפני שכל אחד מהם מוכן לראות בסבלו של השני עניין הנוגע לו. במקום שבו הנכונות הזאת נעדרת, קרבת דם אינה מונעת דבר, והאח הראשון הופך לזר הראשון.
סרטם הקצר של קלאודיו מרסיו וברנו סנטוס, ברזיל 2025, נמנע בחוכמה מנאום. אין בו נבל מוצהר ואין הסבר סוציולוגי, יש בו יום אחד וגוף אחד וטלפון שאיש לא גנב. הצמצום הזה הוא שהופך אותו לניסוי מוסרי ולא לכתב אישום.
המסקנה קרובה לזו שעלתה במסה על הזונה: אדם נעשה שקוף לא כשמפסיקים להביט בו אלא כשמביטים בו דרך קטגוריה. מסות נוספות במערת הצללים חוזרות אל אותה נקודה מזוויות אחרות.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין האדם שלידי לאדם שאיתי?
הראשון חולק איתי מרחב בלבד ועשוי להיות מתחרה. השני נעשה שותף לגורלי ברגע שסבלו הופך לעניין שלי ולא לנתון עליו.
האם הסרט מאשים את הרודפים?
פחות משנדמה. הוא מראה כיצד אנשים רגילים פועלים לפי משפט שקיבלו מוכן, וזו טענה חמורה יותר מהאשמה אישית.
מדוע נבחר דווקא הוגה יהודי גרמני לסרט ברזילאי?
מפני שהשאלה אינה מקומית. הרעיון משמש כעדשה בלבד, ואין בו טענה על השפעה או על כוונות היוצרים.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שש עשרה דקות שבהן טעות אחת ברחוב מספיקה כדי למחוק אדם שלם. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.