האנס בלומנברג טען שהאדם הוא היצור שאינו יכול לעמוד מול המציאות ללא תיווך. הוא כינה זאת אבסולוטיזם של המציאות: מצב שבו העולם קרוב מדי, סמיך מדי, ואין בו מרווח לנשום. כל תרבות, לדבריו, היא מכונה ליצירת מרחק. "בית התמונות" של טום זילמן מציב את המכונה הזאת במרכז הבמה: אולם חשוך, מסך מואר, ושמונה אנשים שהגיעו לשם כל אחד מסיבותיו.
עיקרי הדברים
- בלומנברג ראה בתרבות מנגנון ליצירת מרחק מן המציאות, ולא כיסוי על האמת.
- מטאפורות מסוימות אינן ניתנות לתרגום למושגים, והן מכוונות אותנו במקום שבו אין תשובות.
- בספרו על היציאות מן המערה הראה שהמערה אינה רק טעות אלא גם מחסה.
- הצופה היושב בבטחה ומביט באסון הוא דמות עתיקה, ובית הקולנוע הוא ביתה המודרני.
למה בכלל אנחנו יושבים בחושך?
מפני שהחושך יוצר מרווח. בלומנברג תיאר את ראשית האדם כרגע שבו יצור חסר הגנה נחשף לעולם שאינו מבין, וטען שהמיתוס היה תשובתו הראשונה: לתת שמות, לחלק את האימה לדמויות, להפוך את הבלתי נשלט לסיפור. אולם קולנוע עושה בדיוק זאת בכלים אחרים.
לכן הבדיה אינה בריחה מן המציאות אלא דרך להתקרב אליה בשיעורים נסבלים. מה שאי אפשר להביט בו ישירות אפשר לראות כשהוא מוקרן על קיר, בשעה קצובה, מתוך כיסא. המרחק אינו מרחיק, הוא מאפשר.
בלומנברג קרא לזה עבודת המיתוס, ושם דגש על המילה עבודה. אין מדובר בהמצאה חד פעמית אלא בשכתוב אינסופי של אותם סיפורים, דור אחרי דור, עד שהאימה שהולידה אותם נעשית נסבלת. תעשיית הסרטים היא המשך ישיר של המלאכה העתיקה הזאת.
מכאן שהשם "בית התמונות" מדויק יותר מכפי שהוא נשמע. אין זה בית שמכיל תמונות, זהו בית שעשוי מהן. שמונה אנשים נכנסים אליו כדי לקבל את המרווח שהיומיום אינו נותן, ואיש מהם אינו חייב להסביר לאחרים מדוע בא.
בלומנברג היה נזהר מן המסקנה הפשוטה שהתרבות מרמה אותנו. הוא סבר שאין עמדה שממנה אפשר לראות את המציאות בלי שום תיווך, ושהחיפוש אחריה הוא עצמו מיתוס. השאלה הראויה אינה כיצד להסיר את כל התמונות, אלא אילו תמונות מאפשרות לחיות.
המערה שאין לה יציאה אחת
בלומנברג הקדיש ספר שלם לתולדותיו של משל המערה, וטענתו המפתיעה היא שאפלטון לא סיים את הסיפור. במשך אלפי שנים חזרו הוגים אל המערה, ובכל פעם שינו את משמעותה. לפעמים היא כלא, לפעמים היא רחם, ולפעמים היא המקום היחיד שבו אפשר לחשוב.
אפלטון ראה בצללים אשליה שיש לנטוש. בלומנברג הראה שהמערה היא גם התנאי לתרבות: מקום מוגן שבו אפשר לדמיין, לזכור, לספר. מי שיוצא ממנה אל השמש נשרף, ומי שנשאר בה לנצח מתאבן. התנועה בין השניים היא הסיפור האנושי.
יש בכך גם תיקון לגאווה של הנאורות. כל דור מכריז שהוא סוף סוף יצא מן המערה, ומגלה כעבור זמן שהקים לעצמו מערה חדשה, מוארת יותר ונוחה יותר. בלומנברג לא ראה בכך כישלון אלא תיאור נכון של יצור שזקוק לקירות כדי לחשוב.
הפינה שבה מתפרסמת המסה הזאת קרויה על שם אותו משל, ובית הקולנוע של הסרט הוא גלגולו המילולי. מי שמבקש לראות את הרעיון פועל מכיוון אחר ימצא אותו במסה על גולם החתול ועל המפגש עם מה שאינו נתפס.
ספינה טרופה עם צופה
אחת התמונות שבלומנברג חזר אליה היא של אדם העומד על החוף ומביט בספינה טובעת. המקור אצל לוקרטיוס, שכתב שנעים להביט מן היבשה בסערה שבה אחרים נאבקים. בלומנברג ראה בכך את הדימוי המכונן של עמדת הצופה, על כל אי הנוחות שבה.
אי הנוחות אינה קלה. יש בטיחות בכיסא, ויש בה גם משהו שמתקרב לאדישות. אבל בלומנברג לא הסתפק בגינוי. הוא הראה שמן החוף רואים את הסערה כשלמות, ראייה שאיש מן הטובעים אינו יכול להשיג, ושדווקא ממנה נולדות ההבנה והחמלה.
עם הזמן, הוסיף בלומנברג, הצופה גילה שגם הוא על סיפון. הדימוי התהפך: כבר אין חוף יבש שממנו מתבוננים, וכל מי שמביט בסערה נמצא בתוכה. אולם חשוך שנפתח אל הרחוב מחזיר בדיוק את התנועה הזאת, מן החוף אל המים.
שמונה הצופים בסרט נמצאים במצב הזה. הם בטוחים ומעורבים בעת ובעונה אחת, וזו אינה סתירה אלא הגדרה. השאלה כיצד מרחק הופך להכרה ולא לניתוק נשאלת גם במסה על אמפתיה כמעשה הכרה.
מה מחבר בין שמונה זרים?
לא ביוגרפיה משותפת ולא דעה משותפת, אלא תמונה. בלומנברג טען שיש מטאפורות שאי אפשר להמיר במושג מדויק, וקרא להן מטאפורות אבסולוטיות. הן עונות על שאלות שאין להן תשובה, כמו מהם החיים או לאן הזמן הולך, ובלעדיהן איננו יודעים לאן לפנות.
מטאפורה כזאת אינה קניינו של אדם אחד. היא מחזיקה יחד אנשים שאין ביניהם דבר, מפני שכולם מתמצאים לפיה. שמונה אנשים עם חלומות, מטרות וזיכרונות שונים בתכלית יושבים באותו אולם, ומה שמאחד אותם אינו מה שהם מבינים אלא מה שהם רואים יחד.
זהו גם ההסבר לכך שהסרט אינו חייב לחשוף מה בדיוק מקשר ביניהם. הקשר אינו סוד עלילתי אלא מבנה. אנשים שאין להם שפה משותפת ואין להם עבר משותף עדיין יכולים לחלוק כיוון, ובלומנברג היה אומר שזה כמעט כל מה שקהילה אנושית באמת מחזיקה.
סרטו הקצר של טום זילמן, גרמניה. חמש עשרה דקות הן פרק זמן קצר לשמונה דמויות, וזו כנראה הנקודה: איננו מתבקשים להכיר אותם לעומק, אלא לראות מה קורה כשזרים גמורים מקבלים לרגע אחד את אותו מרחק בדיוק מן העולם.
שאלות נפוצות
מה זו מטאפורה אבסולוטית?
תמונה שאי אפשר לתרגם למושג בלי לאבד אותה, ובכל זאת היא מכוונת מחשבה ופעולה. בלומנברג ראה בה כלי הכרחי, לא קישוט לשוני.
האם בלומנברג חשב שהבדיה משקרת?
ההפך. הוא ראה בה עבודה נחוצה של הרחקה, שבלעדיה האדם אינו מסוגל לשאת את המציאות. השאלה בעיניו אינה אמת מול שקר אלא כמה מרחק דרוש.
למה דווקא בית קולנוע ולא בית תיאטרון?
בקולנוע הצופים אינם נראים לשחקנים, והחושך מוחלט. זהו המקום שבו מבנה המערה של אפלטון מתקיים כמעט כלשונו, כולל הקיר, האור והצללים.
הרחבה על סוגיית המטאפורה במחשבה אפשר לקרוא בערך על המטאפורה באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, ולצדה מחכות מסות נוספות במערת הצללים.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
חמש עשרה דקות על המקום שבו זרים גמורים מביטים באותו קיר מואר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.