יאן פאטוצ'קה, הפילוסוף הצ'כי שמת ב-1977 אחרי חקירות ממושכות של המשטרה החשאית, טען שהמאה העשרים אינה מובנת כל עוד רואים במלחמה תקלה שפוקדת מדי פעם את השלום. לדידו המלחמה היא המצב עצמו, והשלום שבין מלחמה למלחמה הוא רק אופן אחר של גיוס. "ארץ הבלבול" מעמיד את הטענה הזאת בחדר אחד: 1986, מלון מטונף אי שם בשום מקום, ושני סוכנים שאין ביניהם דבר מלבד המשימה שהפגישה אותם.
עיקרי הדברים
- פאטוצ'קה קורא את המאה העשרים כמלחמה אחת ארוכה, שהשלום הוא רק אחד מפניה.
- העימות עצמו, מה שהוא מכנה בעקבות הרקליטוס פולמוס, הוא שיוצר עולם משותף ליריבים.
- "סולידריות של המזועזעים" היא הברית של מי שראו את ריקנות המטרות שבשמן נשלחו.
- חדר המלון של הסרט הוא מקום שבו התפקיד מתקלף, ומה שנשאר הוא שני בני אדם.
מה בעצם מחזיק שני אויבים באותו חדר?
מה שמחזיק אותם הוא בדיוק מה שמפריד ביניהם. פאטוצ'קה חוזר להרקליטוס ולמושג פולמוס, המריבה, וקורא אותו לא כשלילת הקהילה אלא כמקורה. יריבים אמיתיים חולקים שדה משמעות אחד, ורק בתוכו הם יכולים להיות יריבים בכלל. החדר המטונף הוא שדה כזה.
שני הסוכנים בסרט שונים זה מזה בתכלית, וזה בדיוק התנאי. אילו היו דומים, המפגש היה שיתוף פעולה טכני. השוני הוא שהופך את הישיבה המשותפת לאירוע. כל אחד מהם רואה בשני את הגבול של עולמו, ובגבול הזה, טוען פאטוצ'קה, מתגלה משהו שאי אפשר לראות מבפנים.
לכן הפולמוס אינו שנאה. שנאה מבטלת את האחר, ואילו הפולמוס מקיים אותו, כי בלעדיו אין עימות. זהו יחס אכזרי אך הדדי, ובתוכו נפתחת אפשרות מוזרה של הכרה. מי שעומד מולך ומסכן את חייך יודע עליך משהו שאיש מבני מחנך אינו יודע.
יש בכך הפוך מן האינטואיציה הרווחת, שלפיה קרבה נולדת מדמיון. פאטוצ'קה מציע שהקרבה החדה ביותר נולדת מן החשיפה ההדדית לסכנה. שני הסוכנים אינם ידידים ולא יהיו, אבל הם היחידים בעולם שנמצאים באותה שעה באותו מקום ויודעים בדיוק על מה מדובר.
המלחמה כמצב ולא כתקלה
ב"מסות כופרות בפילוסופיה של ההיסטוריה" מתאר פאטוצ'קה את המאה כזירה שבה כוחות אדירים מגייסים חיים שלמים למען מטרות שאיש כבר אינו מסוגל להצדיק. הוא מכנה זאת שלטון "כוחות היום": העבודה, הסדר, הביטחון, ההבטחה לחיים סבירים. הכל, גם השלום, נעשה הכנה.
שנת 1986 שבה מתרחש הסרט היא שנה של שלום רשמי ושל מלחמה מתמשכת בדרכים אחרות. שני סוכנים בחדר מלון אינם חריגה מן השלום הזה, הם התוכן שלו. הבירוקרטיה של הסכסוך שולחת אותם למקום נטול שם, מפני שהמלחמה הקרה זקוקה לשוליים כדי לקיים את המרכז.
מכאן שהמושג "שום מקום" בסרט אינו ציורי בלבד. הוא מדויק. מקום שאין לו שם הוא מקום שאי אפשר לתת עליו דין וחשבון, ולכן הוא המקום היחיד שבו המדינה יכולה לפעול בלי להסביר את עצמה. הלכלוך בחדר הוא הכתובת של החוסר הזה.
פאטוצ'קה מוסיף הבחנה חשובה: כוחות היום אינם רשעים, הם מבטיחים חיים. בדיוק משום כך קשה כל כך לחלוק עליהם. מי שמסרב לגיוס נראה כמי שמסרב לביטחון ולעבודה ולסדר, ולא כמי שמצביע על המחיר שגובים אלה בשקט מן החיים עצמם.
מיהם המזועזעים?
המזועזעים, אצל פאטוצ'קה, הם מי שנשלחו אל החזית וגילו שם שהמטרות שבשמן נשלחו אינן מחזיקות. הזעזוע אינו פחד מוות אלא התמוטטות של המובן מאליו. מרגע כזה אי אפשר לחזור בשלמות אל "כוחות היום", וגם אי אפשר להחליף אותם באידאולוגיה נגדית.
מהזעזוע הזה נולדת אצלו "סולידריות של המזועזעים": ברית לא של מחנה, אלא של אנשים משני עברי החזית שיודעים אותה ידיעה. היא אינה מציעה תוכנית פוליטית ואינה מבטיחה ניצחון. כל שהיא מציעה הוא סירוב להמשיך ולשקר, וזו, לדעתו, פעולה פוליטית מן המעלה הראשונה.
הסרט מציב את השאלה הזאת בגובה העיניים. שני אנשים, חדר, לילה, ומטלה שמישהו אחר הגדיר עבורם. השאלה אינה מי ינצח אלא האם מישהו מהם יראה, ולו לרגע, את השרירותיות של הסידור כולו. השאלה הזאת קרובה לזו שנשאלת במסה על "הזמנה לשיבה" ועל האפשרות לחזור.
חשוב לומר מה הסולידריות הזאת אינה. היא אינה אחווה סנטימנטלית ואינה מחיקת ההבדלים. פאטוצ'קה עצמו חתם על אמנת 77 ושילם על כך בחייו, ולא מפני שהאמין שהמשטר ייפול מן החתימה, אלא מפני שראה בסירוב לשקר את התנאי לחיים שיש בהם אמת.
הדאגה לנפש בתוך המשימה
הדאגה לנפש היא אצל פאטוצ'קה מרכז הירושה האירופית: לא טיפוח פנימי נעים, אלא חיים שנתונים לביקורת מתמדת של האמת. הוא מתאר אותה כתנועה שלישית של הקיום, אחרי ההיאחזות בעולם ואחרי העבודה, ובה האדם מפסיק לשמש אמצעי.
התנועה הזאת אינה בריחה מן העולם אלא דרך אחרת לעמוד בו. פאטוצ'קה למד מסוקרטס שהאמת אינה רכוש שנצבר אלא תנועה שיש לחדש בכל פעם, ושהשאלה החיה שווה יותר מן התשובה המוסכמת. אדם שמפסיק לשאול חוזר מיד לשמש כלי בידי מי ששואל במקומו.
סוכן הוא ההפך הגמור: אדם שהוגדר כולו כאמצעי, עד לשמו הבדוי. לכן חדר המלון הוא מקום מבחן מדויק. ברגע שהתפקיד מתקלף, ולו מפני שהמתנה ארוכה ואין מה לעשות בה, מתחיל להתגלות מי שנושא אותו. פאטוצ'קה היה אומר שזו נקודת ההתחלה של אחריות.
הבחירה בפורמט הקצר מחדדת את זה. חמש עשרה דקות אינן מספיקות לעלילת ריגול, והן בדיוק האורך של פגישה שאין ממנה מוצא מיידי. סרטו הקצר של כריסטיאן סקיבינסקי, גרמניה 2024. מי שיצפה בו לצד המסה על האמפתיה כמעשה הכרה יראה את אותה שאלה משני צדדים.
שאלות נפוצות
למה דווקא 1986 ולא ההווה?
מרחק של עשורים מאפשר לראות את מנגנון הגיוס בלי להתווכח על החדשות. שנת 1986 היא שלום רשמי ומלחמה מתמשכת, ולכן היא דגם נקי במיוחד.
האם "סולידריות של המזועזעים" היא פציפיזם?
לא. פאטוצ'קה אינו מבטיח סוף למלחמות ואינו מציע ויתור. הוא מתאר עמדה של מי שמסרב להמשיך לשרת מטרה שהתגלתה כריקה, גם במחיר אישי כבד.
מה משמעות המלון המטונף?
הוא ההפך מן המשרד שממנו יצאה הפקודה. לכלוך, אנונימיות והיעדר כתובת הם התנאים שבהם מערכות פועלות בלי לתת דין וחשבון, וגם התנאים שבהם אדם נחשף.
קריאה נוספת של הרעיון הזה אפשרית בערך על יאן פאטוצ'קה באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, ולצדה מסות נוספות במערת הצללים.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
חמש עשרה דקות שמספיקות כדי לשאול מה נשאר מאדם כשמורידים ממנו את המשימה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.