אנייס הלר, ילידת בודפשט ששרדה את השואה ולימדה לימים בניו יורק, הקדישה ספר שלם לטענה שנשמעת פשוטה עד שבוחנים אותה: היומיום אינו השארית שנשארת אחרי החיים החשובים, הוא הבסיס שמכולם. "בית קפה" של סו מין פארק בונה סרט שלם על התובנה הזאת. מבוקר עד ערב, אנשים נכנסים ויוצאים, כל אחד עם פיסת יומיום משלו, ומתוך השגרה מבצבצים החיים.
עיקרי הדברים
- הלר טענה שהיומיום הוא התחום שבו האדם מייצר את עצמו מחדש, ובלעדיו אין חברה.
- חיי היומיום זקוקים למרכז מוחלט, לבית שממנו יוצאים ואליו חוזרים.
- היא הבחינה בין קיום פרטיקולרי, ההולך אחרי ההרגל, לבין אדם שנוטל יחס אל חייו.
- בית קפה הוא מוסד יומיומי נדיר: בית שאינו פרטי, ציבורי שאינו רשמי.
למה דווקא היומיום ראוי למחשבה?
מפני ששם מתרחשת עבודת התחזוקה של הקיום. הלר כתבה שכדי שחברה תשוב ותתקיים, כל אדם בה חייב לשוב ולייצר את עצמו: לאכול, ללבוש, לדבר, להתמצא בכללים שאיש לא לימד אותו במפורש. התחום הזה נראה שקוף בדיוק מפני שהוא מתמיד.
היא הוסיפה שהאמנות, המדע והפילוסופיה אינם עולמות נפרדים אלא ענפים שצמחו מן היומיום ושבים אליו. מחשבה שאינה חוזרת בסוף אל האופן שבו אנשים חיים בפועל נותרת תרגיל. סרט המתמקם שעות בבית קפה עושה את התנועה הזאת מאליה.
מכאן גם הרדיקליות של הבחירה. אין בסרט אירוע גדול שידחוף את העלילה, ואין משבר שיארגן את הזמן. יש יום, ויש מקום, ויש כניסות ויציאות. מי שרגיל לחפש דרמה יחשוב שלא קורה דבר, ובדיוק שם, טוענת הלר, קורה הכל.
הלר גם עמדה על כך שהידע היומיומי בנוי אחרת מידע תיאורטי. הוא אינו מחפש הוכחה אלא הצלחה: לדעת מתי לשתוק, איך לפנות למישהו זר, כמה זמן מנומס להתעכב. איש אינו מנסח את הכללים האלה, וכולם נענשים כשהם מופרים.
מה הופך חלל מסחרי למקום?
ההרגל שנעשה יחס. הלר כתבה שחיי היומיום דורשים מרכז מוחלט, נקודה שממנה יוצאים ואליה חוזרים, וכינתה אותה בית. בית אינו נמדד בבעלות אלא בכך שאדם יודע בו את דרכו, מזוהה בו ואינו נדרש להסביר את עצמו בכל פעם מחדש.
בית קפה עונה על התנאים האלה בצורה מוזרה. הוא מקום מסחרי לגמרי, ובכל זאת נוצרים בו קבועים, שולחן מועדף וסדר יום. הוא ציבורי ופתוח לכל, ובכל זאת אפשר לשבת בו לבד בלי להיות בודד. זהו אחד המוסדות הבודדים שנשארו בנויים כך.
הלר, שנאלצה לעזוב את הונגריה ולחיות בין יבשות, ידעה היטב מה משמעותו של מרכז כזה ומה קורה כשהוא נלקח. אדם בלי בית אינו רק חסר קורת גג, הוא מאבד את נקודת המוצא שממנה נמדדים כל המרחקים. לכן חשוב כל כך היכן שבים ויושבים.
לכן מבנה הסרט אינו טכני. הבוקר, הצהריים והערב אינם רק חלוקת זמן אלא שכבות של שייכות: מי בא לפני העבודה, מי באמצע, מי בסופה. השאלה מה פירוש לחזור למקום נשאלת גם במסה על "הזמנה לשיבה", ובית קפה הוא הגרסה היומית שלה.
מה ההבדל בין להתקיים לבין לחיות?
הלר הבחינה בין קיום פרטיקולרי לבין אדם שנעשה לאינדיבידואל. הפרטיקולרי חי לפי הרגלים שקיבל, ותגובותיו מוכתבות מראש. האינדיבידואל אינו מי שנטש את היומיום, אלא מי שנוטל אליו יחס: בוחר בין ההרגלים, מסדר אותם, יודע מדוע הוא עושה מה שהוא עושה.
ההבחנה הזאת אינה מעמדית ואינה תלויה בהשכלה. אפשר להיות מרצה לפילוסופיה ולחיות באופן פרטיקולרי לגמרי, ואפשר לעמוד מאחורי דלפק ולהחזיק ביחס מודע ומדויק אל כל שעה. הלר, שהאמינה בכבודם של חיים רגילים, הקפידה על הנקודה הזאת.
וכאן טמונה עוצמתו של הסרט. הוא אינו מחפש את יוצא הדופן בין הלקוחות, אלא מראה כיצד בתוך אותה שגרה ממש נפער הבדל: שיחה שנמשכת רגע מעבר לנדרש, מבט שנמסר, החלטה קטנה שלא נאמרת בקול. אלה סימני האינדיבידואל.
הלר סברה שהאדם הטוב אינו תוצר של תיאוריה מוסרית אלא עובדה שיש להסביר: אנשים כאלה קיימים, ורובם אינם יודעים לנמק את עצמם. הם פשוט נוהגים כך שוב ושוב. מקום ציבורי קטן הוא הזירה שבה אפשר לראות זאת בלי מילים גדולות.
מה מבצבץ מן השגרה?
מה שהלר כינתה צרכים שאין המערכת יודעת לספק. אדם נכנס לקנות קפה, אבל מה שהוא מבקש הוא שיראו אותו, שיזכרו את ההזמנה שלו, שיהיה מקום בעולם שמכיר אותו. הצורך הזה אינו נמכר בתפריט, ובכל זאת הוא הסיבה האמיתית לביקור.
צרכים כאלה אינם נעלמים כשמתעלמים מהם, הם מחפשים דלת אחרת. הלר ראתה בהם את הכוח שמניע שינוי חברתי אמיתי, מפני שהם מצביעים על מה שהסדר הקיים אינו מסוגל לספק, ולא רק על מה שהוא מחלק בצורה לא שווה.
היומיום, כתבה, הוא הטרוגני: בשעה אחת דחוסים בו עבודה, רגש, זיכרון וגוף, בלי שהם מסודרים בהיררכיה. בית קפה הוא צילום נאמן של ההטרוגניות הזאת, מפני שכל שולחן בו נמצא בשעה אחרת של החיים, וכולם מתקיימים באותו אוויר.
ומכאן גם התשובה למי שישאל מה בכל זאת ראינו. לא סיפור אחד גדול, אלא הדגמה של הטענה: החיים הלא רגילים אינם מחכים במקום אחר, בעיר אחרת או בגיל אחר. הם מתרחשים בתוך היום הרגיל, ורק דורשים מישהו שיהיה שם ויביט.
סרטו הקצר של סו מין פארק, דרום קוריאה 2021. עשרים ושמונה דקות מספיקות לו כדי לומר משהו על הקצב האנושי, נושא שנוגע בו גם המסה על דהארטי ועל הטבע שמתעורר, כאן בגרסה עירונית לגמרי, של כוסות, כיסאות ואנשים.
שאלות נפוצות
האם סרט בלי עלילה יכול להחזיק עשרים ושמונה דקות?
כן, אם מה שמחזיק אינו שאלת ההמשך אלא ההצטברות. כל כניסה מוסיפה שכבה, ובסוף היום נוצרת תמונה שאף סצנה בודדת לא יכלה לתת.
מה הכוונה שהיומיום הוא בסיס לכל השאר?
שהמדע, האמנות והמוסר צמחו מתוך צרכים יומיומיים ושבים אליהם. תיאוריה שאינה משנה דבר באופן שבו אנשים חיים בפועל נשארת מנותקת.
למה בית קפה ולא בית?
בבית אנחנו כבר יודעים מה מצפה לנו. בית קפה מציע שייכות בלי מחויבות, ולכן חושף את הרגע שבו אדם בוחר להיפתח או להישאר לעצמו.
רקע נוסף על המסורת הביקורתית שממנה באה הלר אפשר לקרוא בערך על התיאוריה הביקורתית באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, ולצדו מחכות מסות נוספות במערת הצללים.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
יום אחד בבית קפה, ובתוכו כמעט כל מה שאנשים עושים זה לזה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.