אליזבת אנסקומב לימדה שפעולה אינה קיימת בלי תיאור. אותה תנועת יד עצמה היא "לחתום", "להתחייב" או "למכור את עצמך", והשאלה איזה תיאור נכון אינה שאלה על השרירים אלא על העולם שבתוכו נעשית הפעולה. "המועמד" של אד רמוס לוקח את הרעיון הזה עד קצהו: אדם נכנס לחדר לראיון עבודה, ויוצא ממנו מחודש לגמרי, בעל מעמד חדש. חמש דקות, ותיאור אחד שהשתנה.
עיקרי הדברים
- אנסקומב טענה שפעולה מזוהה תמיד "תחת תיאור", ושינוי התיאור משנה מה נעשה.
- מעמד כמו "מועסק" הוא עובדה מוסדית, קיים רק בזכות רשת של נהלים והסכמות.
- ב"פילוסופיה מוסרית מודרנית" היא הראתה שה"צריך" המוסרי שרד את המחוקק שהוליד אותו.
- הראיון בסרט חושף מוסד שתובע ציות מוחלט אף שאיבד כל סמכות להצדיק אותו.
מה בעצם הופך אדם למועמד?
לא כישוריו ולא כוונותיו, אלא הליך. אנסקומב הראתה שכדי לזהות פעולה יש לשאול "למה", והתשובה תמיד נשענת על הקשר מוסדי. אותו אדם ממש, היושב על אותו כיסא, הוא "אורח" בתיאור אחד ו"מועמד" בתיאור אחר. הכיסא לא השתנה, השאלה השתנתה.
לכן הראיון אינו בדיקה של המועמד אלא ייצור שלו. עוד לפני שנאמרת מילה, ההליך כבר קבע מי שואל ומי נשאל, מי מחזיק בתיאור ומי נתון לו. הסרט מבין זאת היטב כשהוא מעמיד מולנו את מר בלנקו, ששמו בספרדית פירושו לבן או ריק, פנים בלי תו.
אנסקומב הייתה מוסיפה שאין כאן הונאה. אף אחד אינו משקר למועמד. פשוט מתקיים תהליך שבסופו יינתן לו שם חדש, ומרגע שיינתן, כל מה שעשה בדרך יתואר מחדש לאחור, כאילו כיוון לשם מלכתחילה.
יש בכך גם נחמה מסוימת, וזה מה שהופך את המלכודת ליעילה. תיאור מוסדי פוטר את האדם מן הצורך להסביר את עצמו מן ההתחלה. הוא מקבל תפקיד, ואיתו סיפור מוכן, לוח זמנים ומענה לשאלה מה הוא עושה בעולם. מעטים מסרבים למתנה כזאת.
מעמד הוא עובדה, אבל מאיזה סוג?
אנסקומב הבחינה בין עובדות גסות לעובדות שהן גסות ביחס למוסד. שהאיש הביא תפוחי אדמה לביתי היא עובדה גסה. שאני חייב לו כסף היא עובדה שקיימת רק בתוך מוסד המסחר. אין ניסוי שיגלה חוב, ובכל זאת החוב אמיתי לגמרי.
"מועסק" הוא עובדה כזאת. אין בגוף שום דבר שמעיד עליה, ואי אפשר לצלם אותה. ובכל זאת היא קובעת היכן יעמוד האדם בשש בבוקר, מה ילבש, את מי יפחד לאכזב. הסרט בוחר בדיוק את הפער הזה: השינוי נראה גופני, אבל מה שהשתנה הוא רשת של הסכמות.
אנסקומב לא ביקשה לזלזל בעובדות כאלה. להפך, היא הראתה שרוב חיינו המשותפים בנויים מהן: הבטחה, חוזה, בעלות, נישואין. בלעדיהן אין חברה. השאלה שהיא מלמדת לשאול היא אחרת: מי כותב את כללי המוסד, ומי משלם כשהם משתנים בלי הודעה מוקדמת.
מכאן גם עוצמתו של הפחד לאבד מעמד. עובדה מוסדית תלויה בכך שהאחרים ימשיכו להכיר בה. די בהחלטה של הנהלה, ומה שנראה מוצק כגוף נמוג. האימה בסרט אינה אימה של אלימות אלא של תלות מוחלטת בהכרה של אחרים, כפי שנשאל גם במסה על אמפתיה כמעשה של הכרה.
מה נשאר מ"צריך" כשאין מחוקק?
נשאר קול מצווה בלי מי שמצווה. במאמרה "פילוסופיה מוסרית מודרנית" טענה אנסקומב שמושגי החובה שלנו הם שרידים של תפיסת מוסר משפטית, שבה החוק בא מאל. התפיסה נעזבה, המילים נשארו, ולכן "אתה חייב" נשמע היום מוחלט בלי שיהיה לו על מה להישען.
התאגיד בסרט הוא היורש המושלם של החלל הזה. הוא מדבר בלשון ציווי, מחלק זכות וחובה, מעניק מעמד ושולל אותו, וכל זאת בלי לטעון לשום מקור סמכות מלבד עצמו. הוא אינו צריך להצדיק, מפני שהוא מחזיק במילים שפעם היו שייכות לחוק גבוה יותר.
אנסקומב גם טבעה את המונח תוצאתנות, וביקרה בחריפות את הרעיון שאפשר להצדיק כל מעשה בחישוב תועלת. תאגיד הוא מכונת חישוב כזאת. כשמוסד מודד הכל בתוצאה, שום מעשה אינו אסור מראש, וזו בדיוק הנקודה שבה אדם הופך לנתון בטבלה.
אנסקומב הציעה להשעות את השימוש במושגים הללו עד שתהיה בידינו פסיכולוגיה פילוסופית ראויה, ולדבר במקומם על צדק, על אומץ, על שקר. הסרט עושה משהו דומה בכלים של קולנוע: הוא מפשיט את הריאיון מן המילים הגדולות ומשאיר לפנינו את השאלה מה נעשה כאן בפועל.
ידיעה בלי תצפית
אנסקומב תיארה ידע מיוחד שיש לאדם על פעולותיו: הוא יודע מה הוא עושה בלי להתבונן בעצמו מבחוץ. היא כינתה זאת ידיעה מעשית, וראתה בה סימן ההיכר של סוכן. מי שנאלץ להביט בעצמו כדי לדעת מה הוא עושה כבר אינו לגמרי הפועל.
המועמד עובר בדיוק את המעבר הזה. ככל שההליך מתקדם, הוא מפסיק לדעת מתוך עצמו ומתחיל להסיק על עצמו מן התגובות שמולו. הידיעה המעשית מוחלפת בתצפית, והתצפית נשענת על עיניים של אחרים. זהו הפירוק שאותו מראה הסרט, לפני הבנייה מחדש.
ומכאן השאלה שנשארת אחרי הקרדיטים. אם המעמד ניתן בידי אחרים, ואם התיאור של מעשיי נכתב במקום אחר, מה עדיין שלי. אנסקומב הייתה משיבה שהתשובה מתחילה במקום שבו אדם מסוגל לומר למה עשה מה שעשה, במילותיו שלו, בלי טופס.
חמש דקות מספיקות מפני שהמהלך אינו זקוק לעלילה. סרטו הקצר של אד רמוס, מקסיקו. מי שמכיר את המסה על גולם החתול ועל מה שאינו נתפס יזהה כאן גלגול מסוג אחר, שבו היצור שיוצא מן הגולם נבחר מראש בידי מי שבנה אותו.
שאלות נפוצות
האם הסרט הוא סאטירה על תאגידים?
הוא בהחלט נקרא כך, אבל עיקרו רחב יותר: כל מוסד שמעניק מעמד מייצר גם את האדם שיישא אותו. התאגיד הוא רק הדוגמה הברורה ביותר בימינו.
מה הכוונה ב"פעולה תחת תיאור"?
שאותו מעשה עצמו נושא כמה תיאורים נכונים בו זמנית, ושהתיאור שנבחר קובע איזו שאלת "למה" רלוונטית ואיזו אחריות נגזרת ממנה.
למה השם מר בלנקו חשוב?
הוא מסמן דמות ריקה מתוכן אישי, נציג של מוסד ולא אדם בעל עמדה. מולו אי אפשר להתווכח, כי אין שם מי שיישא באחריות לדברים.
הרחבה על מושג הכוונה אפשר למצוא בערך על כוונה באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, ולצדה מחכות מסות נוספות במערת הצללים.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
חמש דקות שמראות כמה מהר אפשר לבנות אדם מחדש בתוך חדר אחד. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.