עמנואל קאנט הבחין בין היפה לנשגב. היפה מרגיע אותנו מפני שהוא מתאים למידות תפיסתנו, צורה שהחושים והשכל יכולים לשוטט בה בנחת. הנשגב, לעומתו, מתעורר דווקא כשאנו נפגשים בדבר שחורג מכל מידה, שגדול מדי או עמוק מדי מכדי שנוכל להקיפו במבט אחד. אז נכשל הדמיון, ומן הכישלון הזה נולדת התפעמות מיוחדת שאין ביופי השלֵו. 'גולם החתול' בונה מפגש כזה בשקט: אישה מסתורית נסחפת אל אי חתולים קטן, ונוכחותה מערערת בעדינות את סדרי החיים של תושביו.
היפה והנשגב
קאנט לימד שהיופי נובע מהתאמה, מצורה שהחושים והשכל יכולים לשוטט בה בנחת ולמצוא בה הרמוניה. הנשגב, לעומתו, מתחיל במקום שבו ההתאמה נשברת, מול הים הסוער, הרקיע המכוכב או ההר העצום. שם הדמיון נכשל בניסיונו להקיף את מה שלפניו, מגלה את גבולו, ומן הכישלון הזה נולדת התפעמות מיוחדת. הנשגב אינו נעים כמו היפה, יש בו יראה וגם משיכה, אך יש בו רוממות שאין ביופי השלֵו. קאנט הוסיף שדווקא מתוך התבוסה של הדמיון מתגלה כוחה של התבונה, שמסוגלת לחשוב את מה שאין ביכולתה לצייר.
הזר שנסחף אל האי
האישה המגיעה אל האי היא בדיוק דמות של הבלתי נתפס. הסרט אינו הופך אותה למפלצת ואינו הופך את בואה לפלישה, אלא משאיר אותה חידה שאין לה מפתח. נוכחותה השקטה גדולה מכפי שהאי מסוגל לעכל, לא משום שהיא מאיימת אלא משום שהיא חורגת מן המוכר, אינה נכנסת לשום קטגוריה קיימת. זהו הנשגב הקאנטיאני בגרסה מינורית, לא סערה חיצונית שמכה בחושים אלא זרות שקטה שאין לה מקום בסדר הקיים. היא אינה עושה דבר, ובכל זאת עצם הימצאותה מטלטל, שכן היא מזכירה שיש בעולם יותר ממה שהמידות המקומיות מכילות.
מדע בדיוני בלי פלישה
הסרט הוא מדע בדיוני שקט, שאינו מספר על הצלת העולם או על מלחמה בחייזרים. דווקא בכך הוא נאמן לנשגב יותר מסרטים רועשים ומלאי אפקטים. אצל קאנט הנשגב אינו בפעולה אלא ביחס, ברגע שבו התודעה נתקלת בגבולה שלה. כשאין קרב ואין ניצחון ואין סכנה מיידית, מה שנותר הוא עצם המפגש עם מה שאינו נכנס למסגרת, וזה בדיוק החומר שממנו עשויה ההתפעמות הקאנטיאנית. הרעש והאקשן מסיטים את הנשגב אל פחד פשוט, ואילו השקט של הסרט משאיר אותו במלוא עומקו, כהתמודדות של הכרה עם מה שגדול ממנה.
הריחוק שבין בני אדם
לצד המפגש עם הזרה, הסרט מתבונן בריחוק שבין תושבי האי עצמם. קאנט הראה שהנשגב אינו רק בטבע החיצוני אלא גם ביכולת שלנו לחשוב את האינסופי, ולכן הוא נוגע גם בפנים. הריחוק בין אדם לאדם הוא סוג של אינסוף פנימי, מרחק שאי אפשר לגשר עליו עד תום, גם בין שכנים על אי קטן. בואה של הזרה חושף את המרחקים האלה, שהיו שם תמיד אך נעלמו מן העין, ומאיר את הזרות ששוכנת גם בין קרובים. הבלתי נודע, מסתבר, אינו רק מעבר לים, הוא גם בלב הקהילה, בפער השקט שבין נפש לנפש.
האי כמידה קטנה
אי קטן בים הפנימי של יפן הוא עולם סגור, בעל מידה משלו, שגרה ומנהגים שנשמרים שנים. כניסת דבר שאינו שייך למידה הזאת מטלטלת את כולה. קאנט ידע שהנשגב מתגלה תמיד ביחס למידה אנושית, כי רק יצור מוגבל יכול לחוש את מה שחורג ממנו. ככל שהאי קטן ומוכר יותר, כך גדל הרושם של הזרה שנקלעה אליו, והשקט שלה נעשה עצום. הגודל אינו נמדד בסנטימטרים אלא ביחס, ומה שקטן בעולם רחב עשוי להיות אדיר בעולם צר. הסרט משתמש בקוטן של האי כדי להעצים את הרושם של מה שאינו שייך לו.
להישאר עם החידה
קאנט לא ביקש לפתור את הנשגב אלא ללמד שהיחס אליו מרומם את הרוח דווקא בכך שהוא חורג מהבנה. סרטו של יוג'י נומורה, יפן 2022, בוחר להישאר עם החידה במקום להתירה. הוא אינו מסביר מי האישה ומאין באה, אינו נותן לה שם ולא סיפור, אלא מניח לנוכחותה לפעול. בכך הוא שומר על מה שקאנט העריך יותר מכול: הרגע שבו אנו נפגשים במה שגדול מיכולתנו לתפוס, ומגלים שהעולם אינו מצטמצם למה שאנו יודעים לומר עליו. חוסר הפתרון אינו חיסרון של הסרט אלא נאמנותו, שכן הנשגב חי בדיוק במה שנשאר פתוח.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שמונים ושמונה דקות של זרות שקטה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.