בשנת 1916 הגישה אדית שטיין, תלמידתו של אדמונד הוסרל, עבודת דוקטורט על שאלה אחת: כיצד אנו מכירים את חווייתו של אדם אחר. היא קראה לכך אמפתיה, ולא התכוונה לרגש חמים אלא למעשה הכרה מדויק. הסרט הדוקומנטרי הסוחר בתיכון מונטריי, המלווה הפקה שלמה של הסוחר מוונציה בתיכון אמריקאי, הוא הדגמה חיה נדירה של המעשה הזה: עשרות בני נוער הלומדים, חזרה אחר חזרה, להיכנס אל תודעה שאינה שלהם.
עיקרי הדברים
- אדית שטיין הגדירה אמפתיה כמעשה הכרה שבו חוויית הזולת ניתנת לי כחוויה שלו, לא שלי.
- מסלול החזרות, מן הקריאה הקרה ועד ההצגה הסופית, משחזר את שלבי האמפתיה שתיארה שטיין.
- דמותו של שיילוק מחייבת את התלמידים להחזיק אשמה וקורבנות בתודעה אחת.
- מצלמתו של מייק בופו מוסיפה שכבה נוספת: אמפתיה כלפי מי שלומדים אמפתיה.
מהי אמפתיה לפי אדית שטיין?
אמפתיה, בניסוחה של שטיין, היא מעשה הכרה שבו אני תופס את חווייתו של הזולת כחוויה שלו. כאשר אני רואה אדם מתייסר, כאבו נתון לי באופן בלתי אמצעי, ובכל זאת אינו הופך לכאב שלי. זוהי נוכחות של תודעה זרה בתוך תודעתי, בלי שהגבול בין שתי התודעות נמחק ולו לרגע.
שטיין הקפידה להבדיל בין אמפתיה לבין הידבקות רגשית. מי שנסחף בבכי של אחר אינו מכיר אותו, הוא רק מהדהד אותו. האמפתיה האמיתית שומרת על מרחק: אני יודע שהחוויה אינה שלי, ודווקא הידיעה הזאת מאפשרת לי לתפוס אותה כפי שהיא באמת, מבפנים.
שטיין תיארה שלושה שלבים במעשה הזה. תחילה החוויה הזרה מופיעה מולי, עובדה אטומה בעולם. אחר כך אני נמשך לתוכה ומלווה אותה מבפנים, כאילו הייתה שלי. ולבסוף היא שבה ועומדת מולי, אבל הפעם מובנת, מוארת, מלאה. מי שמכיר חדר חזרות יזהה את המסלול מיד.
הפנומנולוגיה שלה, שאפשר להעמיק בה דרך הערך על אדית שטיין באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה, רואה באמפתיה את היסוד של כל חיים משותפים. בלעדיה אין קהילה, אין הבנה הדדית, ואין תיאטרון. הבמה היא פשוט המקום שבו המעשה הזה נעשה בקול רם ולאור הזרקורים.
מדוע חזרות תיאטרון הן בית ספר לאמפתיה?
מפני שהחזרה כופה על השחקן בדיוק את התנועה ששטיין תיארה: לצאת מנקודת מבטו ולהתמקם בזו של דמות זרה, בלי לאבד את עצמו. הסרט מלווה את כל עשרים ושש הסצנות של הפקת 2012, מן הקריאה הקרה הראשונה ועד ההצגה הסופית, ומראה את התנועה הזאת מתרחשת מול המצלמה, בזמן אמת.
הקריאה הקרה היא השלב הראשון של האמפתיה: הטקסט זר, הדמות אטומה, התלמיד עומד מבחוץ ומגשש. ואז, חזרה אחר חזרה, משהו נפתח. המילים של שייקספיר מפסיקות להיות מכשול והופכות לצינור. התלמיד אינו מחקה את הדמות מבחוץ, הוא מתחיל לתפוס את העולם מתוכה.
וזה אינו מעשה יחיד אלא מלאכה קהילתית. תלמידי כיתות ט' עד י"ב עובדים יחד על אותו טקסט, וכל אחד נדרש לתפוס לא רק את דמותו שלו אלא גם את הדמויות שמולו. חדר החזרות הופך למעבדה של תודעות: רשת של הכרות הדדיות שנבנית שורה אחר שורה.
המורה האגדי לדרמה לארי ולץ' הוא המנוע של התהליך הזה. הסרט מעיד שהוא מוציא את הצחוק הגדול ואת הפגיעות מכל מי שעובד איתו, לטוב ולרע. הניסוח הזה מדויק להפליא: פתיחת הפגיעות היא תנאי האמפתיה, וגם מחירה. אי אפשר לתפוס תודעה זרה בלי לחשוף את שלך.
שיילוק על במת התיכון: אשם או קורבן?
שיילוק הוא מבחן האמפתיה הקשה ביותר שנער יכול לקבל, מפני שהוא תובע להחזיק שתי אמיתות סותרות בתודעה אחת: אדם נרדף ואדם רודף, נפגע שהופך לפוגע. הסוחר מוונציה עולה כאן, כלשון הסרט, מזווית חדשה ורעננה, אולי מפני שנערים ניגשים אליו בלי שריון של פרשנויות מלומדות.
שטיין הדגישה שאמפתיה אינה הסכמה ואינה מחילה. אני יכול לתפוס את חווייתו של אדם שמעשיו מקוממים אותי, והתפיסה הזאת אינה מטהרת אותו ואינה מרשיעה אותי. במסה על מארוון ושתי האמיתות של אשם וקורבן עמדנו על הכפילות הזאת; אצל שיילוק היא כתובה בגוף הטקסט עצמו.
נער בכיתה ט' שלומד לומר את שורותיו של שיילוק חייב למצוא בעצמו את העלבון, את הזעם, את תאוות הנקמה. הוא אינו הופך לשיילוק, אבל שיילוק כבר אינו זר לו. זה בדיוק מה ששטיין כינתה מילוי של החוויה הזרה: הרגע שבו התודעה האחרת מתמלאת חיים בתוכי.
אולי דווקא גיל הנעורים מוכשר לכך במיוחד. מי שזהותו עוד לא התקשתה לצורה סופית יכול להתמסר לתודעה זרה בקלות שמבוגר כבר איבד. הסרט לוכד את החלון הזה בדיוק: הרגע שבו הנפש עוד גמישה מספיק להכיל אחר שלם.
מה רואה המצלמה שהקהל אינו רואה?
את התהליך ולא את התוצר: מצלמתו של מייק בופו, בוגר תוכנית הדרמה בעצמו, מתעדת כל רגע דרמטי של להיות שחקן בהפקה תיכונית. הקהל בערב ההצגה רואה תוצאה מלוטשת; הסרט רואה את הגמגום, את הפחד מול הטקסט, את הרגע שבו נער מעז לראשונה להרים את הקול.
כאן נוספת שכבת אמפתיה שנייה. הצופה בסרט אינו מזדהה עם שיילוק אלא עם התלמיד המזדהה עם שיילוק. כמו במסה על דלת 2 והממד שאינו נראה, הקולנוע חושף כאן ממד שנוכח תמיד אך סמוי מן העין: העבודה הפנימית השקטה שמאחורי כל דמות על במה.
הסרט מוקדש לאלפי השחקנים שעברו בתוכנית הדרמה של ולץ', ולכל מי שאי פעם רצה להיות בהצגה. זו הקדשה שטיינית במהותה: הכרה בחוויה של אחרים כחוויה שלהם, בעלת ערך בפני עצמה. סרטו הדוקומנטרי של מייק בופו, ארה"ב 2018. עוד קריאות של סרטים דרך רעיון פילוסופי אחד מחכות במדור מערת הצללים.
שאלות נפוצות
האם צריך להכיר את הסוחר מוונציה כדי לצפות בסרט?
לא. הסרט עוקב אחר החזרות סצנה אחר סצנה, כך שהמחזה נבנה מול עינינו יחד עם התלמידים שלומדים אותו בפעם הראשונה.
מה חידשה אדית שטיין ביחס למושג האמפתיה?
היא הגדירה אותה כמעשה הכרה ולא כרגש: תפיסת חוויית הזולת כחוויה שלו, תוך שמירה קפדנית על הגבול שבין שתי התודעות.
למי מיועד סרט על הפקת תיאטרון בתיכון?
לכל מי שמעניין אותו כיצד בני אדם לומדים להבין זה את זה, ולא רק לחובבי תיאטרון, למורים או לאנשי חינוך.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
כך נראית אמפתיה כשלומדים אותה צעד אחר צעד, סצנה אחר סצנה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.