סרן קירקגור הקדיש חיבור שלם למושג אחד, החזרה. הוא שאל אם אפשר באמת לשוב אל מה שהיה, או שכל שיבה מולידה למעשה דבר חדש, שכן הזמן שחלף בינתיים שינה גם את השב וגם את המקום. השאלה הזאת אינה תיאורטית בלבד, היא נוגעת בלב הכמיהה האנושית אל העבר, אל בית ילדות, אל מולדת, אל מה שאבד. 'הזמנה לשיבה' נושא אותה כבר בשמו, ומעמיד גיבור, צאצא של פליטים, אל מול הכמיהה לשוב אל מולדתו.
חזרה איננה זיכרון
קירקגור הבחין בין זיכרון לחזרה. הזיכרון פונה לאחור, אל מה שהיה ואבד, ותמיד יש בו נימה של אבל על מה שלא ישוב. החזרה, לעומתו, פונה קדימה, היא ניסיון לקבל שוב את מה שהיה, אך כמציאות חיה ולא כתמונה בזיכרון. קירקגור ראה בחזרה משימה קיומית, לא געגוע פסיבי אלא מעשה של רצון, בחירה לשוב ולחיות. השאלה שלו הייתה אם המעשה הזה בכלל אפשרי, או שהזמן חוסם אותו לתמיד. שכן מי ששב אינו עוד אותו אדם שעזב, והמקום אינו עוד אותו מקום, וייתכן שהחזרה מולידה בעצם התחלה, לא שיבה.
הגיבור על הסף
גיבור הסרט חי בסמוך לאזור החיץ, על הגבול ממש, במרחק ראייה ממה שאבד. המיקום הזה הוא תמונה מדויקת של מצב החזרה הקירקגורי, עמידה בין העבר לעתיד, בין מה שאבד למה שאולי יושב. הוא אינו רחוק ואינו קרוב, נמצא בטווח ראייה של מה שאינו יכול לשוב אליו במישרין, כמעט נוגע ולא נוגע. הסף הזה הוא מקום של מתח, שבו הכמיהה לחזרה ניצבת מול קשי המציאות. לחיות על הגבול פירושו לחיות עם השאלה כל יום, לראות את המולדת ולא להיות בה, ולשאת את הפער הזה כמצב קבוע ולא כרגע חולף.
חצי מאה של משא
הסרט מדבר על משא שרובץ על הגיבור זה חצי מאה, ועל תגובתו להסרתו. קירקגור הבין שהחזרה אינה מוחקת את הזמן שחלף. חמישים שנה אינן נעלמות כשאדם שב, הן חלק ממנו, נחקקו בגופו ובזהותו. השאלה אם אפשר לשוב היא גם השאלה מה עושים עם כל הזמן שעבר, האם הוא נטל שיש להשילו או חלק ממה ששבים אליו. הסרט אינו נוקט עמדה מדינית ואינו מטיף, אלא מניח את המשא לעין ומתבונן בו. חצי מאה היא כמעט חיים שלמים, וכל שיבה נושאת אותם, כך שהשב אל המקום שב תמיד גם עמוס בכל מה שהצטבר בזמן שבו לא היה שם.
השיבה כמעשה סמלי
הסרט נחתם בשובו של הגיבור אל שורשיו, רכוב על איל נגח. הדימוי הזה סמלי ועתיק, ומעביר את החזרה מן המישור המדיני אל המישור הקיומי והפנימי. קירקגור לא עסק בשיבה של עמים אלא בשיבה של נפש, וכאן הסרט פונה בדיוק לשם. האיל אינו כלי תחבורה אלא סמל של כוח קדום, של חיות ושל עקשנות, והרכיבה עליו הופכת את החזרה לפעולה של רוח, לא של גיאוגרפיה בלבד. השיבה הופכת כך לתמונה, כמעט לחלום, ומאבדת את חדותה המדינית לטובת משמעות רחבה יותר, של אדם שמבקש לשוב אל עצמו דרך שיבה אל מקורו.
האם החזרה מצליחה
בחיבורו הודה קירקגור שניסיונו שלו לחזור נכשל, ומתוך הכישלון הבין שהחזרה האמיתית אינה החזרת העבר אלא קבלה מחודשת של הקיום. אולי אי אפשר לשוב אל המקום כפי שהיה, שכן הוא השתנה, אך אפשר לשוב אל עצמך מתוך היחס אליו, לקבל את חייך מחדש. הסרט מותיר את השאלה פתוחה, אינו מבטיח שהשיבה הושלמה ואינו מכריז על ניצחון, ובכך הוא נאמן לספק שקירקגור סירב להסתיר. אולי הסרת המשא אינה חזרה אל מה שהיה אלא דרך חדשה לשאת את מה שיש, וזו כבר צורה אחרת של שיבה, פנימית יותר, שאינה תלויה בגאוגרפיה בלבד.
להזמין את השיבה
עצם הכותרת, הזמנה לשיבה, נושאת את המתח כולו. הזמנה איננה מימוש, היא פנייה, פתח, אפשרות שעדיין לא מומשה. סרטו הקצר של פנאיוטיס כריסטופורו, קפריסין 2024, יצירה קצרה וסמלית, אינו מכריז שהשיבה קרתה אלא מזמין אליה. בכך הוא נשאר בתחום שקירקגור סימן, תחום הכמיהה והאפשרות, שבו החזרה היא פחות עובדה ויותר משאלה שהאדם מפנה אל חייו. ההזמנה משאירה את הדלת פתוחה בלי להבטיח מה מעברה, ומזמינה את הצופה לשאת את השאלה יחד עם הגיבור, מבלי להכריע אותה, בכבוד לכובד שהיא נושאת ולזמן הרב שהיא סוחבת עמה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
חמש דקות של כמיהה אל השורש. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.