ארתור שופנהאואר טען שהעולם כולו הוא ביטוי של רצון עיוור ובלתי נלאה, דחף שלעולם אינו שבע, ומתוך כך החיים הם רצף מתמשך של חוסר וכמיהה. כל תשוקה שמתמלאת מפנה מיד את מקומה לתשוקה חדשה, וכך מתגלגל האדם בין מחסור לשעמום בלי מנוחה. אך במקום אחד בלבד, אמר שופנהאואר, הרצון משתתק לרגע: כשאנחנו מתבוננים ביופי מבלי לרצות אותו. 'הזונה' מניח את שתי הקצוות האלה זה מול זה, את המחסור היומיומי ואת אור הניאון שהאישה חולמת עליו בלילות.
הרצון שאינו שוקט
לפי שופנהאואר, בבסיס כל חי פועם רצון לחיות, דחף שאין לו תכלית מלבד עצמו. הרצון הזה מוליד תשוקה, והתשוקה מולידה חוסר, ומשהושג דבר מה הוא נשכח מיד ומפנה מקום לכמיהה חדשה. כך נדחפים החיים בין סבל של מחסור לבין שעמום של שובע, ואין בהם מנוחה של ממש. גם הרגעים הטובים אינם אלא הפוגה קצרה לפני שהדחף מתעורר שוב ותובע את שלו. זו הפסימיות של שופנהאואר, לא מרירות של אדם ממורמר אלא תיאור מפוכח של גלגל שאינו נעצר, שממנו קשה מאוד להשתחרר.
חלום של אור
גיבורת הסרט, מהגרת יפנית בפיליפינים, חולמת בלילות על אורות ניאון, אור שמבטיח לה חירות וחשיבות שהיומיום מונע ממנה. האור הזה אינו חפץ שאפשר לרכוש אלא דימוי, ובתור דימוי הוא כמעט טהור מן הרצון. בזה בדיוק כוחו: הוא אינו עוד יעד במרוץ המחסור אלא תמונה שאפשר להתבונן בה, ולרגע לשכוח את מה שחסר. בחלום, הניאון אינו מבטיח סחורה או תשלום אלא זוהר בלבד, יופי שאין צורך להשיג. הוא נעשה מקום מקלט, פינה של אור שבה הכמיהה נחה מבלי לתבוע דבר בתמורה.
ההתבוננות שמשחררת
המפלט היחיד שהציע שופנהאואר מגלגל הרצון הוא ההתבוננות האסתטית. כשאדם שוקע ביופי, בציור, במוזיקה או במראה, הוא מפסיק לרצות ולו לרגע, וחדל להיות פרט משתוקק. הוא נעשה עין צלולה שמביטה, והסבל מרפה מאחיזתו. באותו רגע נדיר האדם אינו עוד שבוי של רצונו אלא צופה שקט, כמעט חופשי מעצמו. אור הניאון שבחלום ממלא בסרט את התפקיד הזה, אי של שקט שאין בו תובענות, מקום שבו אפשר להיות בלי להשיג, ולהתבונן ביופי מבלי שהוא נעשה עוד חוליה בשרשרת המחסור.
בין החלום ליומיום
המתח בסרט נטווה בין שני ממדים. מצד אחד היומיום, שכולו רצון, חיסכון, שאיפה ותנועה מתמדת אל מה שעוד חסר. מצד שני החלום, שבו האור פשוט קורן ואינו דורש דבר. הסרט אינו מבטיח שהחלום יתגשם ואינו הופך אותו למטרה שיש לרדוף אחריה, אלא נותן לו להישאר מה שהוא, מרחב שבו הרצון מרפה. דווקא בכך שהוא אינו הופך את הכמיהה למחזה ואינו מבטיח גאולה, הוא נאמן לשופנהאואר, שידע שהמפלט האסתטי הוא נקודת אור בתוך גלגל, לא יציאה סופית ממנו.
כבוד לדמות
הסרט נוגע בחיים של אישה שקיומה שברירי, ועושה זאת בלי סנסציה ובלי לחשוף אותה למבט הסקרן. הוא בוחר לספר על החלום שלה ולא על הבשר, על האור שהיא רואה בעיני רוחה ולא על מה שאחרים רואים בה. בכך הוא מיישם, אולי בלי לדעת, את לקחו של שופנהאואר: להביט מתוך חמלה ולא מתוך רצון, לראות באדם את הכמיהה ולא את התועלת. החמלה, בעיני שופנהאואר, נולדת דווקא כשמפסיקים לראות בזולת אמצעי, וכשמבחינים שגם הוא סובל את אותו רצון עצמו. המבט של הסרט הוא מבט רך כזה.
האור שאינו משקר
שופנהאואר ידע שההתבוננות האסתטית אינה פותרת את הסבל אלא מתלה אותו לרגע, ובזה בדיוק ערכה. היא אינה משקרת ואינה מבטיחה גאולה, רק פסק זמן. סרטה של מיקה וילואן קפאדיסו, פיליפינים 2018, נאמן לאותה מידה בדיוק. הוא אינו מוליך את גיבורתו אל אור מנצח שיפתור את חייה, אלא נותן לה, ולנו, רגע אחד שבו האור פשוט מאיר. אין בו הבטחה שווא ואין בו נחמה זולה, רק שקט קצר. וזה מספיק כדי שהכובד ירפה לרגע, וכדי להזכיר שגם בתוך גלגל הרצון נותרים איים קטנים של יופי.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשרים וחמש דקות שבהן האור נעשה מקום. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.