פרנץ פאנון, פסיכיאטר והוגה מרטיניקי, תיאר כיצד השליטה מייצרת את קורבנה. המבט השולט אינו מוצא את האחר מפלצתי, הוא בורא אותו מפלצתי, מלביש עליו את הפחד ואת הרוע כדי להצדיק את השליטה בו ואת האלימות כלפיו. הנרדף נעשה, בעיני הרודף, בדיוק אותו יצור מאיים שמצדיק את הרדיפה. "צייד המכשפות" של מירוסלב סטניאק שואל את השאלה הזאת בשתי דקות חדות: מיהו הרוע האמיתי האורב ביער, המכשפה או הצייד. פאנון, שכתב מתוך ניסיונו כשחור בעולם הלבן וכפסיכיאטר של נדכאים, ידע עד כמה קל להאמין שהמפלצת נמצאת שם בחוץ, ועד כמה קשה להכיר שהיא לעיתים יציר המבט שלנו עצמו, שנברא כדי להצדיק את מה שאנחנו רוצים לעשות.

המכשפה או הצייד

הסרט מציב זו מול זה שתי דמויות, המכשפה הרוקדת וצייד המכשפות, ושואל מי מהם הרוע האמיתי. עצם השאלה כבר מפרקת הנחה שנראתה מובנת מאליה, שהצייד הוא הטוב והמכשפה היא הרע. פאנון לימד להטיל ספק בדיוק בחלוקה הזאת, שנראית טבעית אך אינה אלא תוצר של כוח. מי שאוחז בכוח הוא גם מי שקובע מי ייקרא מפלצת ומי ייקרא גיבור. הצייד אינו רק רודף את המכשפה, הוא גם זה שהעניק לה מלכתחילה את השם מכשפה. השם הזה אינו תיאור של מה שהיא, אלא גזר דין שקדם לכל מעשה, והריקוד שלה נעשה ראיה לאשמתה רק מפני שהצייד כבר החליט מראש מי אשם.

הרוע כתווית

ההיסטוריה של ציד המכשפות מלמדת שהתווית קדמה תמיד לאשמה. נשים סומנו כמכשפות ואז נרדפו, כאילו הרדיפה רק חשפה רוע שכבר היה שם וארב. פאנון תיאר מנגנון זהה בעולם הקולוניאלי: הילידי סומן כפראי וכמסוכן, וממנו נגזרה כביכול הזכות לשלוט בו ולביית אותו. הסרט חושף את המנגנון בזעיר אנפין. הריקוד של המכשפה, שנראה מאיים בעיני הצייד, אולי אינו אלא חופש שהוא אינו סובל את קיומו, ולכן הוא ממהר לקרוא לו כישוף.

המבט שיוצר

מרכז הגותו של פאנון הוא כוחו של המבט. להיות מובט בידי השולט פירושו להיקבע כאובייקט, להתקבע בדמות שאינך בחרת ואינה אתה. הצייד מביט במכשפה ורואה מפלצת, ובמבט הזה עצמו הוא גם מכונן אותה ככזאת, כופה עליה דמות. הסרט, שהופך את השאלה על פיה, מזמין את הצופה להחליף מבט: לראות לרגע דרך עיני הנרדפת, ולגלות שאולי הרוע אינו במי שנצוד אלא במי שצד, ובעצם הצורך העז שלו ביצור שאותו ירדוף.

מי צריך מפלצת

פאנון שאל תמיד למי משרתת ההגדרה. הרוע אינו תכונה ניטרלית שפשוט מתגלה בעולם, הוא הגדרה שמישהו זקוק לה ומפיק ממנה תועלת. הצייד זקוק למכשפה כדי להיות צייד, כדי שיהיה לו תפקיד, כוח וצידוק לקיומו. בלי מפלצת אין ציד, ובלי ציד מתמוטטת זהותו כולה. הסרט חושף את התלות ההפוכה הזאת: לא המכשפה זקוקה לצייד כדי להתקיים, אלא הצייד הוא שאינו יכול להתקיים בלי היצור שהוא עצמו הכתיר כרשע.

הפחד שמייצר את הצל

פאנון היה גם קליניקאי, וראה כיצד הרודף משליך אל הנרדף את מה שהוא ירא ממנו בתוך עצמו. הצל שהצייד רואה ביער אינו בהכרח המכשפה, אלא הפחד שלו עצמו שהוקרן החוצה ולבש דמות. היער האפל של הסרט הוא נוף פנימי לא פחות מחיצוני, מרחב שבו קשה להבחין מי מטיל את הצל. פאנון לימד שהצעד הראשון לחירות הוא להכיר שהמפלצת שאנו רודפים היא לעיתים בבואה של מה שסירבנו לראות בעצמנו.

היפוך של דקותיים

מיניאטורה אפלה של שתי דקות מספיקה כדי לזעזע ודאות שנשאה אותנו שנים. פאנון האמין שהצעד הראשון בשחרור הוא לראות את המבט השולט כמבט, ולא כאמת מוגמרת. סרטו הקצר של מירוסלב סטניאק, פולין 2026, עושה בדיוק זאת: הוא לוקח סיפור עתיק על טוב ורע ומראה שהחלוקה עצמה היא כלי בידי הכוח. ברגע שהצופה שואל מי באמת האורב ביער, הכישוף של הוודאות כבר נשבר, ומשהו נפתח.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שתי דקות שהופכות על פיהן את הטוב והרע. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.