הילרי פאטנם ניסח את אחד המשפטים הזכורים של הפילוסופיה בת זמננו: משמעויות פשוט אינן נמצאות בראש. מה שמילה מציינת אינו נקבע לפי התמונה הפנימית של הדובר, אלא לפי היחסים בפועל בינו לבין העולם. “זיכרונות חוזרים” מעמיד את הטענה הזאת במבחן קשה במיוחד: זקן עיוור וחירש יושב לארוחה מול אדם שקורא לעצמו בנו, ובראשו הכול שלם.
עיקרי הדברים
- פאטנם הראה שמצב תודעה זהה אינו מבטיח שמילה מציינת את אותו דבר.
- המילה בן נשענת על קשר ממשי בעולם, ולא על התחושה של מי שאומר אותה.
- לזקן העיוור והחירש אין שום דרך פנימית להבחין בין בן לבין בן שכור.
- הסרט אינו מסתפק בשאלת האמת, והוא שואל גם מה ערכו של השקר הזה.
מה קובע למי מתייחסת המילה?
לא הראש של הדובר, אלא ההיסטוריה שקושרת אותו לעולם. פאטנם תיאר כוכב תאום לארצנו, שבו הנוזל שממלא נהרות נראה כמו מים ומתנהג כמו מים, אך הרכבו הכימי שונה. תושבי שני העולמות חושבים בדיוק אותו דבר, ובכל זאת אינם מדברים על אותו חומר.
המסקנה חדה. אם שני דוברים זהים לחלוטין מבפנים ומילותיהם מציינות דברים שונים, הרי שהמשמעות אינה מונחת בתוכם. היא נקבעת בקשר הסיבתי שבין המילה לבין מה שהיא נתלתה בו מלכתחילה.
המילה בן אינה מונח מדעי, אבל היגיון דומה חל עליה. היא אינה מציינת תחושת קרבה או טון דיבור מסוים, אלא יחס ממשי בין שני אנשים: מי הביא את מי לעולם, מי גידל את מי, ומי נקשר במי לאורך שנים.
לכן ג'ונג-אין יכול למלא כל תנאי חיצוני ולהיכשל בתנאי אחד. הוא יושב, אוכל ומשיב כראוי. מה שחסר אינו כישרון משחק אלא שרשרת של עבר, ואת זה אי אפשר לייצר בערב אחד ובמאה דולר.
ראוי לומר במפורש שזו עדשה ולא הצהרה על כוונות הבמאי. פאטנם דיבר על מונחי טבע ועל מונחים מציינים, לא על יחסי משפחה. אבל ההיגיון שחשף, שלפיו מילים נתלות בעולם ולא בתחושה, מאיר את השולחן הזה טוב מכל הסבר פסיכולוגי.
האם אפשר לדעת מבפנים שמשהו חסר?
במקרה של רחים כמעט שאי אפשר. הוא עיוור וחירש, וערוצי הבדיקה שלו מצומצמים למגע, לריח ולנוכחות. פאטנם היה אומר שמצבו הפנימי אינו מכריע כאן דבר, מפני שהמצב הפנימי לעולם אינו מכריע לבדו במה מדובר.
זו נקודה עדינה שחשוב לא לקלקל. פאטנם לא טען שאדם אינו יודע מה הוא מרגיש. הוא טען שידיעת התחושה אינה ידיעת ההתייחסות. אפשר להרגיש בבירור חום של קרבה משפחתית, ולטעות לחלוטין בשאלה מי בדיוק יושב מולך.
הסרט לוקח את הפער הזה עד הקצה. הוא אינו בונה מתח סביב חשיפה אפשרית ואינו מחפש את הרגע שבו האמת תתפוצץ. הוא פשוט מניח לנו לצפות בשני אנשים שאחד מהם יודע ואחד מהם אינו יכול לדעת.
מכאן גם משמעות הכותרת. זיכרונות חוזרים הם זיכרונות שמופעלים שוב ושוב, וכל הפעלה כזאת מתייחסת אל מה שהיה. כשמישהו זר נכנס לתוך התבנית, הזיכרון ממשיך לפעול כרגיל בעוד שמושאו הוחלף בשקט.
יש בכך גם אזהרה כללית יותר. אנחנו נוטים לחשוב שהוודאות הפנימית היא בית הדין האחרון, ושמי שמרגיש בבירור אינו יכול לטעות. פאטנם הראה שהביטחון הזה שייך לתחושה בלבד, ואינו מעיד דבר על מה שנמצא בקצה השני של השולחן.
מי מוסמך לקבוע מיהו בן?
לא היחיד לבדו. פאטנם הצביע על מה שכינה חלוקת עבודה לשונית: איננו יודעים כל אחד את כל מה שמילותינו מציינות, ואנו נשענים על מומחים ועל קהילה שמחזיקים עבורנו את ההבחנות. אדם משתמש במילה זהב גם בלי לדעת לבדוק זהב.
מונחי קרבה עובדים באופן דומה. משפחה, שכנים, מסמכים ומנהגים מחזיקים יחד את השאלה מי בנו של מי. אדם בודד אינו קובע זאת בכוח הרגשתו, ולכן זקן שנותק מכל הרשת הזאת חשוף במיוחד לתיקון שקט שלה.
ההצעה הטלפונית שמקבל ג'ונג-אין היא בדיוק מעקף של הרשת. במקום קהילה שמאשרת מי הבן, יש חבר, סכום יומי ותפקיד. הכסף אינו רק תשלום, הוא הגורם שמחליף את מה שבדרך כלל מוחזק בידי רבים.
ההקשר מוסיף שכבה. ג'ונג-אין הוא סטודנט זר באוזבקיסטן שמשלים הכנסה בטיפול סיעודי, כלומר אדם שגם הוא נמצא מחוץ לרשת שלו. שני אנשים בלי קהילה מסודרת סביבם יושבים לאכול, וכל אחד מהם ממלא חסר של האחר.
הקורא שמתעניין במה שמסתתר מאחורי תפקיד מוסכם ימצא זווית קרובה במסה על מה מסתתר מאחורי המסכה, ומי שמבקש לבחון קרבה שאין לה שם מסודר ימצא עיון משלים במסה על קשרי דם ותשוקה בסרט התאומים.
האם השקר הזה הוא חמלה?
פאטנם אינו פוסק בשאלה הזאת, וזו בדיוק הסיבה שהיא נשארת פתוחה. תורת ההתייחסות מלמדת שהמילה אינה נכונה כאן, אך אינה מלמדת שהערב חסר ערך. אלה שתי שאלות שונות, ורק ערבוב ביניהן מייצר תשובות קלות מדי.
אפשר לומר שרחים קיבל שעה של אנושיות בסוף חייו, ושזה אינו דבר של מה בכך. אפשר לומר שנלקחה ממנו האפשרות האחרונה לדעת מי איתו. שתי הטענות נכונות, והסרט מסרב לוותר על אחת מהן לטובת השנייה.
יש גם צד שני לשולחן. ג'ונג-אין אינו יוצא מן הערב כפי שנכנס אליו. הוא הגיע לעבודה והוא נשאר עם יחס, ואולי דווקא בו קורה הדבר שפאטנם היה מכנה קשר חדש שנוצר בעולם ולא בראש.
זו אולי הנחמה היחידה שהסרט מציע. יחס אמנם אינו נקבע בהחלטה ואינו נקנה בכסף, אבל הוא כן נבנה במעשים חוזרים לאורך זמן. ערב אחד אינו הופך אדם לבן, והוא כן מתחיל שרשרת שלא הייתה קיימת קודם.
סרטו הקצר של סו מין פארק, דרום קוריאה 2022, מחזיק את כל זה בחמש עשרה דקות ובלי הטפה. מי שמבקש קריאות נוספות מן הסוג הזה ימצא מסות נוספות במערת הצללים. את הרקע העיוני אפשר להשלים בערך על אקסטרנליזם של תוכן מנטלי.
שאלות נפוצות
מה אומר הניסוי של תאומת הארץ?
ששני אנשים במצב תודעה זהה עשויים לדבר על חומרים שונים, ולכן המשמעות נקבעת בעולם ולא רק בתוך הראש.
מדוע דווקא פאטנם מאיר את הסרט?
משום שהסרט בונה מצב שבו החוויה הפנימית שלמה לחלוטין בעוד היחס שבעולם חסר, וזה בדיוק הפער שפאטנם חשף.
האם הסרט שופט את הגיבור?
לא. הוא מציג אדם שמקבל עבודה מוזרה ומבצע אותה, ומשאיר לצופה את השאלה מה בדיוק נמכר שם ומה ניתן.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
חמש עשרה דקות של ארוחת ערב אחת, שבה כל מילה מדויקת וכל יחס מושאל. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.