התאומים: קשרי דם כריזום של תשוקה

ז'יל דלז ופליקס גואטרי הציעו לחשוב על קשרים אנושיים לא כעל עץ אלא כעל ריזום. העץ הוא מבנה של שורש אחד מרכזי וענפים היוצאים ממנו בהיררכיה מסודרת, ואילו הריזום הוא רשת תת קרקעית של גבעולים המתחברים בכל נקודה לכל נקודה אחרת, בלי מרכז ובלי ראשית קבועה ובלי כיוון יחיד. סרט אנימציה על אחות ואח תאומים שהופרדו בילדותם, שמתאר יחסים המונעים בתשוקה, זורמים וחופשיים, מדבר בדיוק בשפת הריזום ולא בשפת אילן היוחסין המסודר של המשפחה.

התאומים כחיבור ראשוני

תאומים הם דימוי של קשר שקדם לכל היררכיה, שני יצורים שחלקו מרחב אחד עוד לפני שנקבע כל סדר של קודם ומאוחר. דלז וגואטרי חיפשו בדיוק קשרים כאלה, חיבורים שאינם עוברים דרך מרכז מארגן ואינם נגזרים מסדר נתון. הפרדתם של התאומים על ידי ההורים היא ניסיון להטיל על הריזום החי את מבנה העץ, לחתוך את הרשת הזורמת ולכפות עליה גבולות של משפחה מסודרת ומפוקחת. אך מה שנחתך בפני השטח ממשיך לפעום מתחתיו.

הכמיהה כזרימה של תשוקה

הבמאית מספרת שהטראומה גורמת לה להשתוקק לתלות הדדית, והתשוקה כאן איננה חוסר שיש למלא אלא כוח מפיק ויוצר. דלז וגואטרי חלקו בתקיפות על התפיסה שהתשוקה נולדת ממחסור ומחוסר, וטענו שהיא כוח חיובי שמחבר, מייצר וזורם. הכמיהה לאח האבוד איננה בור ריק שיש לסתום אלא נהר שמחפש את אפיקו, אנרגיה חיה שמניעה חיבור חדש בין שני קצוות שנקרעו זה מזה. התשוקה איננה סימן לפצע בלבד אלא כוח שבונה קשרים.

שתי טכניקות, מרחב אחד

הסרט משלב אנימציית סטופ מושן וציור יד דו ממדי, שתי שפות חזותיות שונות לגמרי שנארגות יחד למרקם אחד. זו המחשה צורנית מדויקת של הריזום, מפגש בין חומרים הטרוגניים שאינם נכפפים למבנה אחיד ולסגנון יחיד. דלז וגואטרי הדגישו שהריזום מחבר דווקא את השונה, שאין הוא מבקש אחידות אלא ריבוי ומגוון. הבד עצמו נעשה רשת שבה חומר אחד נוגע באחר בלי לבטל אותו, כמו שני התאומים שנשארים שניים גם בקרבתם.

ההפרדה שאינה מוחקת את הקשר

כיום התאומים זרים מוכרים זה לזה, אך הזרות אינה מבטלת את החיבור התת קרקעי. בריזום, קו שנקטע במקום אחד יכול להתחיל שוב במקום אחר, שכן אין נקודת מוצא יחידה שהרס שלה הורס את הכל. דלז וגואטרי קראו לכך עקרון האי מסמן, היכולת של הרשת להתחדש בכל נקודה. הפרדת הילדות פצעה עמוקות אך לא ניתקה לחלוטין, והכמיהה עצמה מעידה שהחוט התת קרקעי ממשיך לפעם מתחת לפני השטח, ממתין להיקשר מחדש בנקודה חדשה.

אובדן שמעורר מחשבה על קרבה

לאחר שאיבדה את בן המשפחה החשוב לה ביותר, הבמאית נעצרת לחשוב על האינטימיות שכמהה אליה תמיד. דלז וגואטרי לימדו שקשרי דם אינם גזרה נתונה מלמעלה אלא זרימה חיה שיש לטפח ולחדש שוב ושוב. האובדן מעורר לא געגוע פסיבי אלא מחשבה פעילה על טיב הקרבה, על מה שאנו רוצים מן היחסים הקרובים. סרטה הקצר של פיפין, בריטניה 2024, מבטא בעדינות שהיחסים הקרובים ביותר אינם עץ נתון מראש אלא ריזום שנבנה שוב ושוב מתוך תשוקה ובחירה.

קשרי הדם כרשת פתוחה

הבמאית מתארת יחסים אינטימיים במשפחה כקשרי דם שהם חופשיים וזורמים, ולא ככבלים או כחובה כפויה. זו בדיוק הבחנת הריזום, קשר שאיננו סדר היררכי אלא רשת פתוחה של תשוקות המתחברות מרצון. דלז וגואטרי חלמו על קשרים שאינם כולאים אלא משחררים, שאינם מחייבים אלא מזמינים. הצפייה בסרט מזמינה לחשוב על המשפחה לא כעל מבנה קבוע וסגור שנכפה עלינו בלידה, אלא כעל רשת חיה שאפשר לקשור ולהתיר ולקשור מחדש, לפי זרימת הרגש והכמיהה. וכך הסרט הקטן הזה, שנולד מזיכרון אישי של הבמאית, נעשה הרהור רחב יותר על טיבם של כל הקשרים הקרובים, ועל האופן שבו הם חיים דווקא כשאיננו כולאים אותם.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שלוש דקות אישיות על אחווה, פרידה וכיסופים, ביד ובתנועה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.