מקס שטירנר טען שהיריב האמיתי של האדם אינו השלטון שמעליו אלא הרעיונות הקבועים ששוכנים בתוכו. המוסר, הקהילה, הכבוד הגברי, האנושות: כל אלה, כתב, הם רוחות, ישויות מופשטות שהאדם ברא ואז כרע בפניהן. ב״פנתרות ורודות״ אדיניו, נער שחור וגיי בפריפריה הברזילאית, אינו יוצא למלחמה בממסד כלשהו. הוא נאבק ברוחות שהותקנו בתוכו, ומנצח אותן בדרך הבלתי צפויה ביותר: הוא מארגן אליפות. לא הפגנה, לא נקמה, אליפות.
עיקרי הדברים
- שטירנר קרא לאידיאלים המופשטים רוחות, משום שהם תובעים מן היחיד להקריב את עצמו למען מה שאין לו קיום מחוץ לראשו.
- הוא הבחין בין חירות, שהיא היפטרות ממשהו חיצוני, לבין עצמיות, שהיא בעלות על עצמך גם בתוך הכבלים.
- ההתקוממות אצלו אינה מחליפה סדר בסדר אחר אלא מוציאה את היחיד מתוך המערך שבו נמדד ערכו.
- אליפות הגיימאדה בסרט מתפקדת כמו מה שכינה איגוד של אגואיסטים: התאגדות שקיימת בשביל חבריה ולא להפך.
מהן הרוחות ששטירנר ביקש לגרש?
רוח, אצל שטירנר, היא רעיון מופשט שהאדם יצר, שכח שהוא יצר אותו, והחל לשרת אותו כאילו היה כוח עליון. בחיבורו ״היחיד וקניינו״ משנת 1844 הוא מונה אותן בזו אחר זו: האל, האדם, המדינה, המוסר, האהבה, הכבוד. כולן תובעות מן היחיד קורבן בשם ישות שמעולם לא נשמה.
הוא כיוון את חוד הביקורת דווקא כלפי בני מחנהו. לודוויג פוירבך הכריז שהאלוהות אינה אלא מהות האדם שהוקרנה אל השמיים, ושיש להשיבה אל בעליה. שטירנר השיב שבכך רק הוחלף קדוש אחד באחר: במקום אלוהים קיבלנו את ״האדם״, מושג גדול ותובעני לא פחות, שבשמו אפשר לדרוש מן היחיד הקונקרטי כל מה שדרשו קודם. אפשר לקרוא על הפיתול הזה בערך המוקדש לשטירנר באנציקלופדיה הפילוסופית של סטנפורד.
הרוחות שרודפות את אדיניו אינן מופשטות פחות. גבריות שיש להוכיח, שם משפחה שיש להגן עליו, זיכרון אב שנוכח בסרט לא כדמות אלא כתביעה. אלה אינם אנשים שאפשר להתעמת איתם ברחוב. הם דיירים שגובים שכר דירה מתוך הראש.
שטירנר נתן לזה שם מדויק: רעיון קבוע. רעיון נעשה קבוע כשהאדם כבר אינו מחזיק בו אלא הוא מחזיק באדם, וכל בחינה שלו נחווית כחילול. במצב כזה, טען, אין הבדל מהותי בין אדם מן היישוב לבין מי שמאמין שהוא נרדף: שניהם משועבדים למחשבה שאינם מסוגלים עוד לבדוק אותה בעיניים פקוחות.
התקוממות במקום מהפכה
שטירנר הבחין הבחנה חדה בין מהפכה לבין התקוממות. המהפכה מכוונת אל הסדר הקיים ומבקשת להחליפו בסדר טוב יותר, כלומר היא נשארת שבויה בשאלת השלטון. ההתקוממות מתחילה ביחיד שמסרב להיות מסודר, ואינה שואלת מה יקום אחריה. הסדר הישן קורס לא משום שהופל, אלא משום שהיחיד כבר אינו נמצא בתוכו.
הקטטות עם הנערים המקומיים הן, במובן הזה, מהפכות זעירות וכושלות. אדיניו נאבק על מעמדו לפי כללי המגרש של יריביו, ולכן גם ניצחון בו הוא תבוסה: הוא מאשרר את חוקי המשחק שמלכתחילה שמו אותו בתחתית. כל אגרוף מחזק את הסולם שעליו הוא מטפס.
האליפות היא דבר אחר לגמרי. היא אינה מנצחת את השכונה, היא פשוט מפסיקה לשחק במגרש שלה. זה ההיגיון של ההתקוממות: לא לתבוע הכרה ממי שמחזיק בה, אלא להקים זירה שבה ההכרה הזאת מאבדת מטבע. בדומה לכך תיארנו במסה על צייד המכשפות כיצד קהילה מייצרת בעצמה את המפלצת שהיא זקוקה לה, ואז נדהמת ממנה.
מה ההבדל בין חירות לבין עצמיות?
חירות, אצל שטירנר, היא מושג שלילי: להיות פטור ממשהו. תמיד מדובר בהיפטרות ממכשול, ולכן היא תלויה במי שמסיר אותו. עצמיות, או בלשונו אייגנהייט, היא מושג חיובי: להיות של עצמך. אפשר להיות חופשי ובכל זאת נתון לרשות אחרים, ואפשר להיות כלוא ובכל זאת להיות הבעלים.
ההבחנה הזאת מצילה את הסרט מן הנחמה הזולה. אדיניו אינו משתחרר. הפריפריה נשארת פריפריה, העוני נשאר, הזיכרון הטראומטי אינו נמחק, והנערים ברחוב אינם משנים את דעתם. הסרט אינו מבטיח לו יציאה. הוא מעניק לו משהו צנוע וגדול יותר: בעלות.
זה גם מקור השם. הצבע הוורוד, שהודבק עליו כסימן של קלון, הופך לשם של קבוצה. שטירנר היה מכנה זאת נטילת קניין: הרגע שבו התווית שסימנה אותך מבחוץ נלקחת לידיים ונעשית רכוש. מי ששר את הכינוי שלו בעצמו כבר אינו נענש בו.
אצל שטירנר הקניין אינו זכות שמישהו מעניק אלא כוח שמישהו מפעיל: שלי הוא מה שאני מסוגל להחזיק בו. זו נוסחה קשה, ובסרט היא נבחנת במלוא חומרתה. לאדיניו כמעט אין כוח חיצוני, לא כסף ולא גיבוי ולא מעמד, ולכן כל מה שנותר לו להחזיק בו הוא הסיפור על עצמו, והוא מסרב להשאיל אותו.
אליפות כאיגוד של אגואיסטים
שטירנר לא היה מתבודד ששולל כל התאגדות. הוא הבחין בין חברה, שדורשת מחבריה לשרת אותה ונעשית עם הזמן קדושה בעצמה, לבין איגוד של אגואיסטים: התכנסות רצונית של יחידים שכל אחד מהם נכנס אליה מתוך עניין משלו, נהנה ממנה, ופורש כשהיא חדלה לשרת אותו.
האליפות בסרט בנויה בדיוק כך. חברים, ואם, מתאספים סביב מפעל שאיש מהם לא הצטווה עליו. אין כאן מוסד ואין מנגנון, יש עניין משותף שנוצר מהצטלבות של רצונות. חשוב לשים לב שהאם אינה מכפרת ואינה סולחת בנאום. היא פשוט מצטרפת למגרש, וזו צורת ההכרה היחידה ששטירנר היה מוכן לכבד.
סרטו הקצר של קלאודיו מרסיו, ברזיל 2025, בוחר לסיים לא בניצחון ולא בנאום אלא בהתארגנות עצמה. זהו סרט על נער שהפסיק לבקש רשות. מסות נוספות במערת הצללים עוסקות באותה שאלה בדיוק: מה נשאר לאדם כשלוקחים ממנו את התפאורה.
שאלות נפוצות
האם שטירנר מטיף לאנוכיות?
לא במובן המקובל. הוא מבקש שהיחיד יכיר בכך שהערכים שלו הם שלו, ולא צווים שירדו מגבוה, וכך יישא באחריות מלאה עליהם.
מדוע המשחק דווקא, ולא מאבק פוליטי?
משום שמשחק יוצר זירה חדשה במקום להתחרות בזירה הישנה. אצל שטירנר זו בדיוק ההתקוממות: לא לכבוש את המגרש אלא לצייר אותו מחדש.
האם אפשר לקרוא את הסרט בלי שטירנר?
בהחלט. הרעיון משמש כאן כעדשה בלבד. אין בסרט ולא בהצהרות יוצריו כל טענה לזיקה פילוסופית, והקריאה היא של הצופה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשרים וארבע דקות שבהן נער אחד מפסיק לבקש רשות ומתחיל לקבוע בעצמו את כללי המשחק, ומגלה שגם השכונה מוזמנת לשחק. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.