יאמבליכוס טען שאת מה שמעבר לקיום אי אפשר לתפוס בכלים של המחשבה, משום שהכלים עצמם נמצאים מתחתיו. החור הכחול, סרט קצר יפני, מעמיד את הטענה הזאת כעלילה: חדר בבניין דירות רגיל לחלוטין בולע כל מי שנכנס אליו, ולא משאיר עקבות. בעל הדירה עושה את הדבר המובן מאליו ומזמין צוות חוקרים. הסרט עוסק בדיוק בפער שבין מה שאירע לבין הכלים שנשלחו אליו.
עיקרי הדברים
- יאמבליכוס חלק על פורפיריוס וטען שידיעה שכלית אינה הדרך אל מה שמעבר לה.
- העלמות בלי עקבות היא הגדרה מדויקת של תופעה שאין ממנה נתונים.
- סמלים נסתרים שוכנים דווקא בחומר הרגיל, ולכן בניין דירות סתמי הוא המקום הנכון.
- הפורמט הפופולרי של ציד רוחות הוא סקרנות בלי טקס, וזו טעות שיאמבליכוס הזהיר מפניה.
מדוע חקירה אינה מגיעה לשם?
משום שחקירה פועלת בכלים של הנפש, והנפש, לפי יאמבליכוס, ירדה כולה אל הגוף. הוא חלק בנקודה זו על פלוטינוס, שסבר כי חלק מן הנפש נשאר למעלה ולעולם אינו יורד. אם אין חלק כזה, אין לאדם קרש קפיצה משלו כלפי מעלה.
המסקנה קשה: הבנה אינה מעלה אותנו אל מה שגבוה מאיתנו, ולכל היותר היא מתארת את עצמה. חיבורו הידוע, שנודע בשם על סודות המצרים, נכתב כתשובה לאיגרת ששלח פורפיריוס ובה שאלות ספקניות על טקסים ועל אלים.
בסרט זו בדיוק המלכודת. צוות מקצועי מגיע עם ידע, עם ניסיון ועם ציוד, כלומר עם מערכת שלמה של הנחות על מה שאפשר למדוד. החדר אינו מתנגד להנחות האלה ואינו מפריך אותן. הוא פשוט אינו מוסר דבר.
ההבחנה החשובה כאן היא בין הסבר לבין מפגש. הסבר מציב את המוסבר במקומו בתוך מערכת מוכרת, ולכן הוא תמיד ממתיק את מה שהוא נוגע בו. מפגש אינו מציב דבר במקומו והוא עלול לשנות את מי שנפגש. יאמבליכוס העדיף את השני, ובסרט נבחר השני בעל כורחן של הדמויות.
מי שרוצה להעמיק ימצא בערך על יאמבליכוס באנציקלופדיה הפילוסופית של סטנפורד תיאור מסודר של המחלוקת הזאת ושל מקומה בתולדות האסכולה הניאופלטונית.
מה מסתתר בבניין דירות רגיל?
לפי יאמבליכוס, סימנים. הוא לימד שהאלוהי הותיר בעולם החומרי סמלים חבויים, ושהם שרויים באבנים, בצמחים ובחפצים שגרתיים לגמרי. החומר אינו נחות ואינו טמא בעיניו, ולכן אין שום סיבה שהמפגש יתרחש במקדש ולא במסדרון של בניין מגורים.
הבחירה הזאת בסרט אינה מקרית מבחינה קולנועית. אימה שנשענת על טירה או על מנזר נותנת לצופה מקום להיאחז בו, מרחק בטוח. חדר בבניין רגיל מבטל את המרחק, משום שכל צופה מכיר חדר כזה ויודע כמה קל להיכנס אליו.
ההעלמות בלי עקבות מחריפה את העניין. עקבה היא מה שמאפשר חקירה, וכשאין עקבה אין גם נושא לדיון, אלא רק היעדר. הסרט מעמיד את הצופה מול היעדר טהור ומסרב למלא אותו בהסבר, וזו בחירה נועזת בסרט קצר.
המסה על הממד שאינו נראה נוגעת באותה שאלה מכיוון אחר, ושתיהן מסכימות שמה שאינו נראה אינו בהכרח מה שאינו קיים.
גם השם עצמו עובד לטובת הרעיון. חור כחול הוא במקורו בולען תת ימי, פתח שנפער בקרקעית ונראה מלמעלה ככתם כהה שאין לאמוד את עומקו. מי שמביט בו מלמעלה רואה בדיוק את מה שרואות הדמויות בסרט: גבול שמעבר לו הראייה מפסיקה לעבוד. המסה על החרדה כסחרחורת של החופש מתארת את התחושה שאוחזת באדם על שפת עומק כזה.
מי חוקר את מי?
ההיפוך הוא לב העניין. יאמבליכוס תיאר מגע ראשוני עם האלוהי שקודם לכל ידיעה, מגע שאיננו הישג של האדם אלא משהו שמתרחש בו. בטקס התיאורגי, לשיטתו, לא האדם הוא הפועל אלא הכוח שאליו פונים, והאדם הוא המקום שבו הפעולה מתרחשת.
לכן הנוסחה הרגילה של סרטי חקירה מתהפכת. הצוות סבור שהוא הסובייקט והחדר הוא המושא, אבל מרגע שנכנסים פנימה היחס מתחלף. אין כאן שאלה מה יימצא בחדר, אלא שאלה מה החדר עושה למי שנמצא בו.
יש בכך גם אמירה על הקולנוע עצמו. מצלמה היא מכשיר שמניח שהעולם מוסר את עצמו לתיעוד, וסרט שגיבורו הוא מרחב שאינו נותן עקבות הוא סרט שמצלם את הגבול של המצלמה. עשרים דקות מספיקות למהלך כזה, כי הוא נשען על שלילה ולא על הצטברות.
ההיפוך הזה מסביר גם למה סרטי חקירה כאלה מסתיימים כמעט תמיד בקריסת המערך. לא הציוד מתקלקל ולא החוקר טועה, אלא ההנחה שהעולם מחולק לחוקר ולנחקר מתגלה כהנחה מקומית שתקפה רק בשטח מסוים. מחוץ לשטח הזה היא פשוט אינה חלה.
מדוע דווקא צוות פופולרי?
משום שהפופולריות מסמנת סקרנות בלי הכנה. יאמבליכוס הקפיד על סדר, על טהרה ועל טקס, לא מפני שהאלים דורשים נימוסים, אלא מפני שהמתקרב חייב להיות ערוך למה שגדול ממנו. סקרנות בלבד היא גישה לא ערוכה, והיא מבקשת חוויה במקום שינוי.
הסרט מציב צוות שהמקצוע שלו הוא הפקת מתח לקהל. המדידה כאן היא גם צילום, וכל ממצא הוא גם תוכן. יאמבליכוס היה מזהה כאן את ההבדל שבין טקס שמטרתו מעבר לעצמו לבין הצגה שמטרתה היא עצמה ותו לא.
אין בכך בוז לצופים ולא הטפה נגד בידור. יאמבליכוס עצמו הגן על טקסים עממיים מפני הלעג של המשכילים בני זמנו, וטען שיש בהם אמת שאינה תלויה בהבנת המשתתפים. אלא שהוא דרש כוונה, והצוות בסרט מגיע עם כוונה אחרת לגמרי.
מכאן גם הכיוון שאליו הולך הסרט: מי שנכנס בשביל הצילום מגלה שהחדר אינו משתתף בהסכם. סרטו הקצר של טאו יושינומי, יפן 2023. מי שרוצה להמשיך במסלול הזה ימצא מסות נוספות במערת הצללים.
שאלות נפוצות
האם הסרט מספק הסבר לתעלומה?
הכוח שלו נובע דווקא מהסירוב לפצות את הצופה בהסבר מסודר. ההיעלמות בלי עקבות אינה חידה שממתינה לפתרון, אלא מצב שהחקירה נעצרת מולו.
מה הקשר בין הוגה עתיק לסרט אימה יפני?
שניהם עוסקים בגבול. יאמבליכוס שאל מה קורה כשהאדם פונה אל מה שגדול ממנו, והסרט מציג את השאלה הזאת בצורתה החדה ביותר, בחדר סגור.
למה עשרים דקות מספיקות לסיפור כזה?
מפני שהמהלך כולו נשען על היעדר. אין מה לפתח, אין מה לצבור, ויש רק לחדד את הפער בין הכלים של החוקרים לבין מה שמולם.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשרים דקות שמלמדות כמה מהר נגמרים הכלים שלנו. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.