סרן קירקגור הבחין בין פחד לחרדה. הפחד מכוון תמיד אל דבר מסוים ומוכר, אל אויב או סכנה שאפשר לזהות, ואילו החרדה נסבה על מה שעדיין לא נודע, על האפשרות עצמה. הוא קרא לה סחרחורת של החופש, המבט אל מה שהדקה הבאה עשויה להביא, אל העתיד שאינו מובטח. החרדה, כתב, היא סימן לכך שהאדם אינו נעול בהווה כמו חיה, אלא נושא בתוכו את הזמן שטרם בא. 'הדקה הבאה', סרט תיעודי קצר שמלקט עדויות אנושיות בעקבות השבעה באוקטובר, נושא את המושג הזה כבר בשמו.
פחד וחרדה אינם היינו הך
הפחד, אמר קירקגור, יש לו חפץ. אנחנו יראים מדבר מוגדר, ואפשר לברוח ממנו או להתמודד איתו. החרדה שונה, מפני שאין לה נושא ברור. היא היחס של האדם אל האפשרות, אל העובדה שהעתיד פתוח ואינו מובטח. משום כך אי אפשר להימלט ממנה בקלות, שכן היא איננה תגובה למשהו שקרה אלא לעצם הידיעה שמשהו עוד עשוי לקרות. הפחד מצטמצם עם חלוף הסכנה, ואילו החרדה נותרת, מפני שהיא נובעת לא מאירוע יחיד אלא מעצם היותנו יצורים שחייהם פרושים אל תוך זמן שאינו ידוע.
סחרחורת של החופש
קירקגור המשיל את החרדה לאדם העומד בשפת תהום ומביט מטה. הסחרחורת נובעת לא רק מן העומק אלא מן החופש: הידיעה שהוא יכול, אם ירצה, לצעוד. החרדה היא היחס הזה אל האפשרות שטרם מומשה, אל הדקה שעוד לא באה ואשר הכול בה עדיין פתוח. היא סימן לכך שאנחנו יצורים שהזמן שלהם אינו נעול מראש, שיש בהם חופש שגם מרומם וגם מפחיד. אצל קירקגור החרדה אינה פגם שיש לרפא אלא עדות לעומק הקיום האנושי, לכך שהאדם ניצב תמיד מול מה שאינו יכול לחזות ואינו יכול לשלוט בו.
העדות אחרי הרגע
הסרט נבנה מעדויות ומרגעים אנושיים שבאו אחרי מתקפת הטרור. העדות היא תמיד מבט לאחור, ניסיון לומר במילים את מה שאירע. אך היא נושאת בתוכה גם את הרגע שקדם לו, את הדקה שבה עוד לא היה ידוע דבר. באיפוק ובלי לפרש יתר על המידה, הסרט נותן מקום לשני הזמנים האלה, לזמן שאחרי ולזמן שלפני, ולפער הבלתי נתפס שביניהם. בכל עדות טמונה תמיד אותה דקה אחרונה שבה החיים היו עדיין שלמים, והחרדה שבדיעבד נובעת מן הידיעה עד כמה דק היה הגבול, וכמה מעט הפריד בין מה שהיה למה שבא.
הזמן שנקרע
קירקגור ראה בחרדה סימן לכך שהאדם חי בתוך זמן, לא כחיה שכולה הווה ולא כמלאך שכולו נצח. הדקה הבאה היא הביטוי החד ביותר של קיום כזה, גבול דק בין מה שהיה למה שיהיה. הסרט מתעכב בדיוק על הגבול הזה, על האופן שבו רגע אחד חוצץ בין שני עולמות, בין חיים שהיו לחיים שהשתנו ללא הכר. הקושי האנושי להכיל את הקרע הזה הוא לב החרדה. לא הכאב על מה שאבד בלבד, אלא ההכרה שהזמן עצמו שביר, שכל דקה נושאת בחובה אפשרות שתשנה הכול, ושאין דרך להיערך לכך מראש עד תום.
הקהילה מול האפשרות
החרדה שבסרט אינה של יחיד בלבד אלא של חברה שלמה ושל קהילות רבות ברחבי העולם. קירקגור עסק בעיקר ביחיד, אך הבין שגם היחיד נטוע בעולם משותף שממנו הוא שואב את שפתו ואת קיומו. העדויות מצטרפות זו לזו לכלל קול קהילתי, לא של הסבר אלא של נוכחות. באיפוק שבו הן נאספות יש הכרה בכך שאין מילים שיסגרו את הפצע, ורק ההקשבה המשותפת מחזיקה אותו. החרדה הפרטית של כל עד הופכת כך לחוויה שנחלקת, ומתוך השיתוף עצמו נולד סוג של נחמה שאינו מבטל את הכאב אלא נושא אותו יחד.
להביט מבלי לסחרר
קירקגור לא ביקש לרפא את החרדה אלא ללמוד לשאת אותה, שכן היא חלק מן הקיום האנושי ואף שער אפשרי אל אמונה. סרטם התיעודי הקצר של גויגו גרבר וטאיס פרידמן, ברזיל 2024, בוחר גם הוא בדרך הזאת. הוא אינו מתיימר לפתור ואינו מסביר, אלא מניח לעדות להישמע בכבוד ובלי סנסציה. הוא אינו נוקט עמדה ואינו מגייס את הכאב, אלא נותן לו את הזמן שהוא צריך. בכך הוא מאפשר להביט אל התהום מבלי ליפול, להחזיק את הזיכרון בלי לסחרר בו, ולעמוד מול הדקה שאין להשיב, מתוך כבוד למי שחיו אותה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שבע עשרה דקות של הקשבה שקטה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.