ג'ורג'ו אגמבן חילץ מן המשפט הרומי העתיק דמות שכוחה, ההומו סאקר, אדם שמותר להמית בלי שהדבר ייחשב לרצח אך אסור להקריב אותו כקורבן. זהו מי שנפלט אל מחוץ לחוק ובכל זאת נותר לכוד ברשתו, גוף חי שנשללה ממנו כל צורה פוליטית עד שלא נותרה בו אלא עצם העובדה שהוא נושם. לצורה הזאת קרא אגמבן חיים חשופים, והוא ראה בה לא שריד עתיק אלא סוד גלוי של הפוליטיקה המודרנית כולה. אין דימוי קולנועי שממחיש את החיים החשופים בדייקנות רבה יותר מן המת-החי שקם לעבוד בטחנה באי האיטי, גוף שכל האדם שבו כובה ורק כוח העבודה שלו נותר דרוך.
הגוף שממשיך לעבוד אחרי שהאדם כבה
בסצנה שנחרתה בזיכרון הקולנוע, שורה של זומבים סובבת את גלגל טחנת הסוכר בתנועה אחידה, נטולת רצון ונטולת עייפות. זו איננה מפלצתיות במובן המקובל אלא ההפך ממנה, שקט תעשייתי מוחלט. אגמבן היה מזהה כאן את ההפרדה שהריבונות המודרנית מבקשת להשלים, ניתוק הגוף החי מן החיים כצורה, מן הביוגרפיה ומן השם. מה שנשאר על הבד הוא כוח עבודה טהור, גוף שאפשר לצוות עליו הכל מפני שכבר אין בו מי שיסרב, אין בו רצון שיתנגד ואין בו זיכרון שיתלונן. האימה איננה שהגוף יקום עלינו, אלא שאפשר לרוקן אדם עד תום ולהותיר ממנו רק פעולה.
מורדר לג'נדר כריבון
הקוסם שמגלם בלה לוגוסי איננו סתם מכשף, הוא זה שמכריע מי ייכנס אל תחום החיים החשופים ומי יישאר אדם. אגמבן, בעקבות קרל שמיט, טען שהריבון הוא מי שמחליט על מצב החירום, על הרגע שבו החוק הרגיל נשלל מאדם והוא נותר חשוף לכוח עירום. באי, הרחק ממבטה של החברה המסודרת, אין חוק שיגן על הנשלטים, ולכן שם, בשוליים הנידחים, מתגלה האמת של הריבונות בצורתה הבוטה ביותר. הקוסם אינו הורג את קורבנותיו אלא עושה דבר קשה יותר, הוא משעה את מותם ואת חייהם כאחד, ומחזיק אותם בתחום ביניים שבו כל דבר מותר.
הזומבי שקדם למפלצת
הזומבי של 1932 שונה מצאצאיו בקולנוע המאוחר. אין בו רעב לבשר אנושי ואין בו זעם עיוור. הוא קרוב הרבה יותר לשורש ההאיטי של המילה, לזיכרון העבדות במטעים, לגוף שהוצא מרשות עצמו והועבר לרשות אדון. דווקא משום שאין בו אלימות, האימה שהוא מעורר עמוקה יותר, מפני שהיא איננה אימה ממה שהיצור יעשה לנו אלא ממה שאפשר לעשות ליצור. אגמבן לימד שהחיים החשופים אינם החיה שבאדם אלא תוצר של פעולה פוליטית, של סף שמישהו קובע והופך בני אדם לחומר. הזומבי הזה הוא עדות מוקדמת לכך.
מי שנשללו ממנו גם המוות
עומק ההשחתה של החיים החשופים איננו במוות אלא בביטולו. הזומבי איננו מת וגם איננו חי, הוא תלוי על סף שאין ממנו יציאה. אגמבן תיאר את מבנה החרם הזה, הכללה דרך הדרה, כלוא בפנים דווקא מפני שהוצא החוצה. הכלה הצעירה שנחטפת אל המצב הזה מאבדת לא את חייה אלא את היכולת למות, וזה העונש הקשה מכל. המוות, ככלות הכל, הוא עדיין אירוע אנושי, סוף שיש בו כבוד וגבול. לשלול מאדם את מותו פירושו לשלול ממנו את הגבול האחרון שהחזיק בו משהו משלו, ולהותיר משך אינסופי של קיום בלי קיום.
המטע כמרחב של ייצור החיים החשופים
אגמבן ראה במחנה את המרחב שבו החיים החשופים נעשים כלל ולא חריג, מקום שבו כל דבר אפשרי מפני שהתושב נשלל מכל מעמד. הבד של הסרט מקדים את הרעיון ומעביר אותו אל המטע הקולוניאלי, מרחב שבו הגוף האנושי הופך לחומר גלם וטחנת הסוכר בולעת אותו. אין זה מקרה שהסיפור מתרחש דווקא במושבה, בשוליים של הסדר העולמי, שם שבו הכוח פעל בלי מסכה. הקריאה נעשית באיפוק, מפני שמאחורי המסכה הגותית עומד פצע היסטורי אמיתי של שעבוד.
הצל על הקיר כזיכרון של פצע
הפינה שאנו קוראים בה נושאת את שמה מן המערה של אפלטון, ואצל אגמבן דווקא הצל, הדימוי המוקרן, יכול לשמור אמת שהשפה הרשמית מדחיקה. הקולנוע של שנות השלושים עטף את זיכרון העבדות באסתטיקה גותית של צללים וכישוף, ובכך גם הסתיר אותו וגם שימר אותו. הצופה של היום מוזמן לראות מבעד למסכת הבידור את המבנה שאגמבן חשף, את הקלות שבה אפשר להפוך אדם לגוף עובד בלבד. סרטו של ויקטור הלפרין, ארה"ב 1932, מן הראשונים שנתנו לפצע הזה צורה על הקיר המואר.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שבעים דקות של אימה שקטה שמחזירות את הזומבי אל מקורו ומזכירות ממה נולד הז'אנר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.