הקואן הזן הוא חידה שאין לה פתרון הגיוני ומסודר. מה קול מחיאת יד אחת. הוא נועד לא כדי שתמצא תשובה חכמה, אלא כדי לשבור את דרך החשיבה הרגילה ולהוביל את הלומד אל הבנה שמעבר למילים ולהיגיון הליניארי. "מה לעזאזל" של אדר ודיסלבסקי מספר על אייל ושני, חברים קרובים שרוצים בכל לבם להתקרב אך טראומות מן העבר מונעות מהם לומר את מה שהם באמת רוצים ומרגישים. המצב הזה, שבו האמת קיימת וידועה אך אינה ניתנת לאמירה ישירה, הוא מבנה של קואן במלוא מובן המילה.

מה שאי אפשר לומר ישירות

הזן מכיר היטב במגבלות השפה ובאזוריה החסומים. יש דברים שברגע שמנסחים אותם במפורש ובקול, הם מתפוגגים או מסתלפים או נעשים קטנים ממה שהם. שני החברים בסרט יודעים, אולי בלב, מה הם מרגישים זה כלפי זה, אך האמירה הישירה חסומה בפניהם כמו דלת נעולה. הקואן פועל באותו אופן בדיוק: הוא מצביע על משהו שאי אפשר לומר במישרין, ומכריח את הלומד לגשת אליו בעקיפין, מן הצד, דרך דרכים לא צפויות. הפער התהומי בין מה שמרגישים למה שמצליחים לומר הוא לב הסרט, וגם לב מנגנון הקואן.

הטראומה כחסם החשיבה

הטראומות מן העבר פועלות אצל הגיבורים בדיוק כמו החשיבה הרגילה שהקואן בא לשבור: הן מכתיבות מסלול קבוע מראש, מונעות גישה ישירה אל הרגש, וכולאות את הדוברים בדפוסים ישנים ומוכרים. המורה הזן היה אומר שכל עוד הלומד נשאר בתוך ההיגיון הישן ובתוך דפוסי המחשבה שהתרגל אליהם, החידה תישאר סגורה בפניו לנצח. אייל ושני תקועים בדיוק שם, בתוך דפוס רגשי שאינו מניח להם לומר את הדבר הפשוט והחשוב ביותר. השבירה הנדרשת כאן אינה אינטלקטואלית או שכלית אלא רגשית ועמוקה, שבירה של מנעול פנימי.

ההרפתקה כפריצה

הטראומות מובילות את השניים להרפתקה בלתי צפויה, ובכך הסרט נאמן להפתעה שבזן. במסורת הזן, לעתים דווקא מצב בלתי צפוי ומטלטל, מכה פתאומית, צחוק משחרר, אירוע מפתיע, הוא שמביא את פריצת ההבנה הגדולה. הקואן אינו נפתר בישיבה שקטה ומהורהרת בלבד אלא לעתים דווקא בקפיצה פתאומית מחוץ למסלול המוכר. ההרפתקה בסרט מתפקדת בדיוק כך: היא מוציאה את הגיבורים בכוח מן השגרה הרגשית החסומה ומזמנת אפשרות של מפגש אמתי שלא היה מתאפשר לעולם בדרך הישירה והמתוכננת.

הקרבה שמעבר למילים

מה ששני החברים מחפשים בעצם הוא קרבה אמתית, והקרבה האמתית, מלמד הזן, מתרחשת לעתים קרובות דווקא מעבר למילים ולהצהרות. שני נזירים יכולים לשבת יחד בשתיקה מוחלטת ולהבין זה את זה לעומק, יותר מאלף נאומים ומאלף הסברים. הסרט מחפש לאורכו את הרגע החמקמק שבו הקרבה נוצרת לא באמצעות ההצהרה החסומה שאינה מצליחה לצאת, אלא באמצעות משהו אחר לגמרי: מבט, מעשה קטן, נוכחות משותפת ברגע אחד. הקואן מלמד שההבנה העמוקה ביותר אינה עוברת תמיד דרך ההסבר המילולי, ולעתים היא נחסמת דווקא בו.

החידה שאין לה תשובה נקייה

הסרט אינו מבטיח לצופיו פתרון מסודר ומרגיע לכל השאלות, וזה נאמן לרוחו ולכותרתו כאחד. הקואן אינו נסגר לעולם בתשובה יפה ומהוקצעת אלא נפתח בהבנה חדשה שאין לה ניסוח. גם השאלה שבשם הסרט, מה לעזאזל, היא מעין קריאת תמיהה ותסכול שאין לה מענה מילולי מסודר. היא מבטאת בדיוק את המקום שבו ההיגיון הרגיל נעצר וקצר, והרגש מבקש לעצמו דרך אחרת, עקיפה. סרטו הקצר של אדר ודיסלבסקי, ישראל 2024.

לשבת עם החידה

הזן אינו מזרז את הלומד אל התשובה ואינו מבטיח לו פתרון מהיר. הוא מבקש ממנו לשבת עם החידה בסבלנות עד שהיא תפעל את פעולתה השקטה מעצמה. הסרט מזמין אותנו לשבת בדיוק כך עם הפער הזה, בין הרצון העז לומר לבין אי היכולת לומר, ולהבין שלעתים הקרבה האמתית נולדת דווקא במרווח שבו המילים נכשלות ומשהו אחר מתחיל לדבר.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

עשרים ושתיים דקות על מה שקשה לומר ישירות. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.