אנרי ברגסון הבחין בין שני פנים של הזמן. יש הזמן של השעון, שאנו מפרקים לרגעים שווים וסופרים כמו שאנו מודדים מרחק, ויש הדיורה, המשך החי שבו אנו שרויים בפועל, זמן שאינו נמדד אלא נחווה, שבו רגע של פחד ארוך מיום שלם של שגרה. הזמן הנמדד הוא הפשטה שימושית, אך הזמן הממשי, זה שאנו חיים, הוא זרם רציף שאינו ניתן לחיתוך. המילה וואטוקוי נושאת געגוע, ובסרט על ילדה שנשארת לבדה במאחז מבודד בהרים אחרי מות אמה, הזמן מתארך ומתעבה בדיוק כפי שברגסון תיאר.
המוות שעוצר את השעון
המשפחה קוברת את האם ליד הבית, לצד אבות אבותיה, וממשיכה מיד בעבודת העונה, בגז ובמכירת הצמר. אך בשביל רוסיו, הבת שנשארת, הזמן איננו ממשיך כרגיל. ברגסון היה אומר שהאבל פותח קרע בין הזמן החיצוני, שדורש להוביל את הפרדות ולהספיק את מלאכת העונה, ובין הזמן הפנימי, שנעצר ומסתובב סביב האובדן. שני הזמנים זורמים במקביל ואינם נפגשים, האחד ממהר קדימה והאחר קופא במקומו, וביניהם עומדת ילדה שאיש לא שאל אותה.
הבדידות שמעבה את הזמן
זו הפעם הראשונה בחייה שרוסיו נותרת לבדה, והפחד מציף אותה. בדידות היא מעבדה של דיורה. כשאין אחר לצדנו, כשאין שיחה שמחלקת את היום לקטעים ולמטלות, הזמן מאבד את גבולותיו ונעשה גוש אחד סמיך שאין בו סימני דרך. ברגסון לימד שהמשך איננו שרשרת של רגעים נפרדים אלא התכה מתמדת שלהם זה לתוך זה, וילדה לבד מול ההרים חווה בדיוק את ההתכה הזאת, שעות שנמסות זו אל תוך זו עד שאי אפשר עוד לספור אותן.
אין דבר שאפשר לומר
התיאור אומר שאין דבר שהיא יכולה לעשות או לומר כדי למנוע את מה שקורה. ברגסון חשד בשפה, שפירקה לדעתו את הרצף החי לכדי מילים נפרדות ושטוחות שמסלפות את החוויה. הפחד שרוסיו חשה גדול מכל מילה שתתאר אותו, מפני שהוא שייך לזרם הפנימי ולא לרשת המושגים הקבועים. השתיקה בסרט איננה חוסר או מחדל, היא נאמנות למשך שאי אפשר לתרגם, הכרה בכך שיש חוויות שהמילה רק מקטינה ומרדדת אותן.
ההרים כזמן שאינו אנושי
סביב הילדה משתרע נוף עצום, הרים שזמנם נמדד בדורות ובעידנים ולא בשעות. ברגסון ראה בכל היקום דיורה אחת גדולה, המשך שכל היצורים והדברים שותפים בו במקצבים שונים לחלוטין. מול הזמן האיטי של האבן, של הרוח ושל הפרדות, הפחד האנושי הרגעי מתגמד ובכל זאת נעשה חד יותר, מפני שהוא זמן של יצור אחד קטן וסופי בתוך משך אדיר ואדיש. ההרים אינם מנחמים ואינם מאיימים, הם פשוט נמשכים במקצב שאינו שלנו.
ההמתנה עד לשובם
כל הסרט הוא בעצם המתנה, הזמן שבין עזיבת המשפחה לשובה הצפוי. ההמתנה היא הצורה הטהורה ביותר של הדיורה, זמן שאין בו אירועים חיצוניים אלא רק משך שנמתח ומתעבה מבפנים. בהמתנה אין מה למדוד, יש רק להימשך. סרטו הקצר של אגוסטין לאגוס, ארגנטינה 2025, מלווה את הזמן הזה בסבלנות ובלי מהירות, ומאפשר לצופה לחוש בגופו כיצד נמתח יום אחד של ילדה בודדה עד שהוא נעשה ארוך כמו חיים.
הגעגוע כזמן שנושא עבר
שם הסרט מדבר על געגוע, וברגסון היה מזהה בגעגוע את הצורה שבה העבר ממשיך לחיות בתוך ההווה ולצבוע אותו. הגעגוע איננו רק כאב על מה שאבד, הוא נוכחות פעילה של מי שאיננו עוד בתוך הזמן הנמשך של מי שנשארה. רוסיו נושאת את אמה איתה אל תוך הבדידות, וזיכרונה מתערב בכל רגע של פחד ושל שמירה. הצפייה בסרט מזמינה לחוש כיצד האבל אינו אירוע שקרה וחלף אלא משך שממשיך להימשך, זמן שהעבר בו אינו מרפה מן ההווה. וכך, מבלי לומר דבר, הסרט מלמד ששעה של ילדה בודדה יכולה להכיל בתוכה שנים, ושמידת הזמן איננה בשעון אלא בעומק שבו הוא נחווה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
ארבע עשרה דקות של אבל, בדידות ונוף, שמלמדות כמה ארוך יכול להיות זמן קצר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.