עמנואל לוינס הציב במרכז הפילוסופיה שלו מושג אחד, הפָּנים. כשאני פוגש את פניו של אדם אחר, אין זו סתם תפיסה חזותית של תווים, צבע עיניים או צורת אף. הפנים פונות אלי, קוראות לי, ומטילות עלי אחריות שקדמה לכל בחירה ולכל חוזה, אחריות שאני נתון בה עוד לפני שהחלטתי דבר. לוינס אמר שהפנים הן שאומרות לי בלי מילים, אל תרצח, שהן עצם השבירות שתובעת ממני שמירה. הסרט הזה, שחמישה סיפורים בקהילה קטנה באזור בולוניה נטרפים בו עם בואו של עיתונאי חסר מעצורים, הוא סיפור על מה שקורה כשמפסיקים לראות פנים.
כשהאחר נעשה קטגוריה
שמועות וחדשות כזב מלבות מתחים סמויים, וכך בדיוק מתחילה הגזענות, לא במכה אלא במילה. לוינס היה מזהה כאן את הרגע שבו האחר חדל להיות פנים ונעשה מושג, תווית, זר, מהגר, איום מופשט. ברגע שהאדם היחיד נבלע בקטגוריה כללית, נמחקות פניו המסוימות, ואיתן נמחקת האחריות שהן תובעות. האלימות אינה מתחילה בפעולה הפיזית אלא בהכללה, בסירוב להביט בפנים היחידות של האדם היחיד ולראות בו מישהו ולא משהו. הקטגוריה היא כבר ראשית האלימות.
השמועה שמכסה על הפָּנים
העיתונאי חסר המעצורים הוא בסרט מנוע ההרס, ולוינס היה רואה בו את מי שממיר את השיח האתי, הפנייה אל הזולת, בשיח של דעה על הזולת. הדיבור על האחר, במקום הדיבור אל האחר ומולו, הוא ראשית האלימות. השמועה בונה דמות מדומיינת, מפלצת של דמיון, ומציבה אותה במקום האדם החי, וכך קל להצדיק כלפיה את מה שלעולם לא היינו מצדיקים כלפי פנים ממשיות הניצבות מולנו. כשהאדם הופך לסיפור, אפשר לעשות בו כרצוננו, כי כבר איננו רואים אותו.
אחריות שאין ממנה מנוס
עבור לוינס האחריות לאחר אינה מותנית ואינה הדדית, היא אינה מחכה שהאחר יזכה בה או ישיב לי כגמולי. היא מוטלת עלי מיד, גם אם האחר אינו משיב לי דבר, ואף כובד יותר ככל שהוא חלש וזר יותר. זו הפוכה בדיוק מן ההיגיון של הקהילה בסרט, המבקשת קודם לדעת מיהו האחר, מהיכן בא, ואם בכלל מגיע לו יחס. לוינס הופך את הסדר על פיו, קודם האחריות, אחר כך הכול, קודם החובה ואחר כך השאלות. ערב הפסטיבל המקומי, המתפוצץ בשורת מעשי עוול ואלימות, הוא מה שקורה כשמבטלים את הקדימות הזאת ומתנים אותה בתנאים.
דרמה חברתית כשאלה מוסרית
סרטו של רנאטו ג'וליאנו, איטליה 2020, הוא דרמה חברתית נוקבת על שונות, הגירה וגזענות באיטליה של ימינו, אך הוא נמנע בחוכמה מדרשנות ומהטפה. הוא אינו מכריז מי צודק ומי אשם, אינו נוקט עמדה מפלגתית, הוא מראה בסבלנות כיצד קהילה שלמה מאבדת בהדרגה את היכולת לראות פנים, איך המתח הופך לשמועה והשמועה הופכת למעשה. לוינס היה אומר שזו לא בעיה פוליטית בלבד שאפשר לפתור במדיניות, אלא כשל אתי עמוק, שכחה של הפנייה הראשונית שבכל פגישה בין אדם לאדם.
לשוב ולראות פָּנים
הסרט אינו מציע פתרון קל ואינו מבטיח גאולה, והוא נזהר מנקיטת עמדה פוליטית מפלגתית, הוא מציב מראה בפני הצופה. לוינס הציע דרך אחת בלבד, פשוטה וקשה כאחת, לשוב ולהביט בפנים, לתת להן לחרוג מכל קטגוריה ולתבוע ממני את אחריותי. הריפוי לגזענות אינו רעיון טוב יותר ואינו טיעון משכנע יותר אלא מבט אחר, כזה שרואה באחר לא איום ולא נתון סטטיסטי ולא סיפור מפחיד, אלא פנים חיות ושבירות שתובעות ממני, בשקט, שלא ארע להן.
הפָּנים והקהילה
לוינס ידע שאיננו חיים מול פנים אחת בלבד, אלא בתוך חברה שלמה של אחרים, ומכאן עולה שאלת הצדק. כשיש רבים, יש צורך להשוות, לשפוט, לחלק, וכאן נכנסת הפוליטיקה. אך לוינס הזהיר שהצדק לעולם אינו רשאי לשכוח את מקורו, את הפנייה הראשונית של הפנים היחידות. הסכנה בקהילה שבסרט היא בדיוק זו, שהיא הופכת את החברה למנגנון של הכללה ושל חשד ומאבדת את הקשר אל הפנים שממנו הכול התחיל. קהילה בריאה, לפי לוינס, אינה זו שמגנה על עצמה מפני הזר, אלא זו שבונה את הצדק שלה על היסוד של אחריות לכל פנים ופנים, גם, ובמיוחד, לפני הזר שבא בשעריה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
דרמה חברתית שמחזירה את השאלה אל הפנים. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.