בספטמבר 1784, בכתב עת ברליני, פרסם משה מנדלסון תשובה קצרה לשאלה מהי הארה, וכמה חודשים לפני שקאנט פרסם באותו במה את תשובתו המפורסמת יותר. מנדלסון עשה שם מהלך שנשמע עד היום עכשווי להחריד: הוא פיצל את עיצובו של האדם לשני צירים נפרדים, שאינם נעים בהכרח יחד. ״להתעורר, להתבגר״, שיחה בת שבעים דקות עם ההוגה קן ווילבר, נשען על פיצול קרוב להפליא.
עיקרי הדברים
- מנדלסון חילק את עיצוב האדם לשניים: תרבות, שעניינה מעשה ומיומנות, והארה, שעניינה עיון והבנה.
- לטענתו עם יכול להיות מעודן בהתנהגותו ובור בהבנתו, או חד בהבנתו וגס בחייו המעשיים.
- ווילבר מבחין בין התעוררות למהות העמוקה לבין התבגרות פסיכולוגית, וטוען שהיעדר אחת מהן פוגם בשנייה.
- מנדלסון הזהיר במפורש מפני ציר שמזנק לבדו, וראה בכך סכנה מוסרית ולא רק חוסר איזון.
מהי החלוקה שערך מנדלסון?
מנדלסון הציע מונח גג, עיצוב או חינוך במובן הרחב, ומתחתיו שני ענפים. תרבות היא הצד המעשי: מלאכה, אמנות, נימוסים, כושר חברתי, היכולת לחיות עם בני אדם. הארה היא הצד העיוני: ידיעה מנומקת של דברים כפי שהם, והיכולת לחשוב על ייעודו של האדם בלי להישען על סמכות.
העיקר בטיעון הוא שהשניים ניתנים להפרדה בפועל. יש חברות מלוטשות שבהן איש אינו מסוגל לנמק דבר, ויש חברות שבהן החשיבה חדה והחיים המשותפים מחוספסים. מנדלסון סבר שככל ששני הצירים מתואמים זה לזה, כך העיצוב שלם יותר, ושהפער ביניהם הוא מקור הכיעור בתרבות. אפשר לעיין בכך בערך המוקדש למשה מנדלסון באנציקלופדיה הפילוסופית של סטנפורד.
הוא הוסיף הבחנה שנייה, עדינה יותר: יש הארה של האדם כאדם ויש הארה של האדם כאזרח, ולעיתים הן מתנגשות. מה שנכון לאדם באשר הוא עלול לערער את התפקיד שהוא ממלא בחברה. מנדלסון לא פתר את המתח הזה, הוא רק סירב להעמיד פנים שאיננו.
הוא אף הציע כיצד למדוד את ההארה של חברה, ולא רק להתפעל ממנה: כמה ידע יש בה, עד כמה הידע הזה נוגע לייעודו של האדם, כמה רחוק הוא מתפשט בין המעמדות, ובאיזו מידה הוא עומד ביחס למקצועות שבהם עוסקים בפועל. חברה שהידע בה שמור לצמרת אינה מוארת, היא מקושטת.
מה מקביל למה בין השניים?
ההקבלה מפתה, ויש להיזהר בה. ההתעוררות אצל ווילבר קרובה בתפקידה לציר ההארה: שתיהן עוסקות בראייה, בשינוי במה שאדם קולט. ההתבגרות קרובה בתפקידה לציר התרבות: שתיהן עוסקות בהתנהלות, בבשלות, ביכולת לחיות עם אחרים. הטענה המבנית זהה, גם אם התוכן שונה.
ובכל זאת, השוני מהותי ואין לטשטש אותו. ההארה של מנדלסון היא רציונלית ומנומקת, פרי עיון והנמקה, ואילו ההתעוררות שווילבר מדבר עליה שייכת לשדה המיסטי ואינה טוענת להוכחה. מנדלסון עצמו לא היה מקבל את ההשוואה. הפילוסופיה כאן היא עדשה, לא הצהרה על שורשיו של הסרט.
מה שההקבלה כן מאפשרת הוא לראות עד כמה השאלה עתיקה. הרעיון שאדם עשוי לראות הרבה ולהיות ילד, או להיות בוגר לחלוטין ולא לשאול דבר, אינו המצאה של פסיכולוגיה בת זמננו. הוא נוסח בברלין של המאה השמונה עשרה בלשון של פילוסוף שכתב עברית וגרמנית.
מה קורה כשציר אחד מזנק לבדו?
מנדלסון ענה בחדות: מתקבל עיוות, ולא סתם פיגור. שימוש לרעה בהארה, כתב, מכרסם ברגש המוסרי ומוליך לקשיחות לב, לאנוכיות ולערעור כל מחויבות. שימוש לרעה בתרבות מוליך למותרות, לצביעות ולהתרפסות. שני הצדדים מסוגלים להזיק, וכל אחד מהם מזיק בדרכו שלו.
בשדה שהסרט עוסק בו זו אבחנה קטלנית. ראייה עמוקה ללא בשלות אישית מייצרת דמות מוכרת מדי: מי שנוגע במשהו אמיתי ומשתמש בו כדי לשלוט באחרים, לפטור את עצמו מאחריות ולהעניק לעצמו פטור מכללי היומיום. בשלות ללא ראייה מייצרת דמות אחרת, מתפקדת להפליא, שלא שאלה מעולם למה.
ווילבר מציב את שתי האפשרויות זו מול זו וטוען שרק חיבור ביניהן ראוי לשם שינוי. מנדלסון היה מנסח זאת אחרת ומגיע לאותו מקום: העיצוב אינו סכום של שני צירים אלא היחס ביניהם, והיחס הוא שנמדד.
יש בכך גם נחמה מסוימת. אם העיוות נובע מפער בין צירים, אז אין צורך להתחיל מבראשית כדי לתקן אותו, אלא לזהות היכן הפער נפער ולהאט שם. מנדלסון היה איש של מתינות, וההמלצה המעשית שלו פשוטה: לא לרוץ בציר שכבר מפותח אלא לטפל בזה שנשאר מאחור.
והאם המין האנושי מתבגר?
כאן מנדלסון מציב מכשול בפני כל סיפור התקדמות מסודר. בחיבורו ״ירושלים״ הוא דחה את התפיסה שלפיה המין האנושי כולו עולה בהתמדה בסולם אחד. לדעתו האנושות מתנדנדת, עולה ויורדת, ושומרת פחות או יותר על אותה מידה כוללת. מי שמתקדם הוא היחיד, לא המין.
זו עמדה לא פופולרית, גם בימיו וגם בימינו. היא שוללת את הנחמה שבסיפור הגדול, זה שלפיו התודעה האנושית מטפסת בהתמדה ורק צריך להמתין לשלב הבא. מנדלסון מחזיר את מלוא כובד המשקל אל האדם היחיד: מה שלא יעשה בחייו שלו, לא ייעשה עבורו בידי הדורות.
העמדה הזאת מאירה את צורת הסרט ולא רק את תוכנו. סרטו של רמון פכרנג, אוסטריה 2020, אינו הרצאה אל קהל ואינו מצעד היסטורי. זו שיחה אינטימית עם אדם אחד, וזו בדיוק היחידה שמנדלסון היה מוכן להתייחס אליה ברצינות. ההתבגרות מתרחשת בגוף ראשון יחיד.
וזה גם מה שמציל את הסרט מן ההבטחה. אין בו קיצור דרך ואין הכרזה שהעולם על סף פריצה. יש בו טענה צנועה: אדם יכול, בתוך חייו הקצרים, ליישר את שני הצירים שלו. תיארנו תנועה קרובה לזו במסה על האופק שלנו, ואפשר להמשיך אליה דרך מסות נוספות במערת הצללים.
שאלות נפוצות
מה ההבדל בין תרבות להארה אצל מנדלסון?
תרבות היא הצד המעשי של החיים, מיומנות ונימוס וכושר חברתי. הארה היא הצד העיוני, ידיעה מנומקת של הדברים והבנת ייעוד האדם.
האם ווילבר מסתמך על מנדלסון?
אין שום עדות לכך והמסה אינה טוענת זאת. מדובר בהקבלה מבנית בין שתי חלוקות, לא בשושלת של השפעה רעיונית.
למי מיועד סרט כזה?
למי שמתעניין בשאלה מה נחשב שינוי אמיתי בחיי אדם, ומוכן לשבת שבעים דקות מול שיחה אחת ארוכה בלי אפקטים.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שיחה אחת ארוכה על ההבדל בין לראות אחרת לבין להיות אדם אחר. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.