גורגיאס מלאונטיני, מגדולי הסופיסטים, ניסח שלוש טענות שנשמעות כתעלול לוגי ומחזיקות תהום, דבר אינו קיים, ואם דבר קיים אין אפשר להכירו, ואם אפשר להכירו אין אפשר למסור אותו לזולת. 'אל ללא שם' פותח בשעה 4:48 לפנות בוקר, שעת הרפאים, כשגבר מתעורר בבכי ומספר לאמו חלום שבו דמות במסכה ציוותה עליו לרצוח. עצם הכותרת, אל בלי שם, נוגעת בטענה השלישית של גורגיאס, בכך שיש דבר שאין לו מילה שתמסור אותו. הסופיסטים היו נוודי חוכמה שלימדו תמורת שכר, וזעזעו את אתונה בטענה שאין קרקע מוצקה שאפשר לעמוד עליה. הסרט חופר בדיוק אל היעדר הקרקע הזה. מה שנראה בעיני יריביהם כהרס של האמת היה בעיניהם הכרה כנה במצב האנושי, בכך שאנו שרויים תמיד בתוך מילים ופרשנויות, בלי גישה ישירה אל הדברים כפי שהם.

השם החסר

לתת שם פירושו לקבע, לגדר, להפוך את הבלתי נודע למשהו שאפשר לאחוז בו בדיבור. אל ללא שם הוא כוח שנמלט מן הרשת הזאת. גורגיאס לימד שגם אם משהו קיים ואף מוכר לנו, המילים שלנו אינן אותו הדבר עצמו, הן קול אחר, מדיום זר שלעולם לא יזדהה עם מה שהוא מנסה למסור. החלום שהגיבור מספר לאמו כבר אינו החלום, הוא תרגום שלו, וההפרש בין החוויה ובין סיפורה הוא בדיוק המרחב שהסרט חוקר.

הכוח לשכנע

גורגיאס האמין בכוחה של המילה לעצב מציאות. בשבח הלנה הוא כתב שהדיבור הוא שליט אדיר שבגוף זעיר וסמוי מסוגל לפעולות אלוהיות, לעצור פחד, להסיר יגון, לעורר חמלה. אם המילה כזאת, אזי ציווי, אפילו ציווי בחלום, נושא כוח ממשי. הדמות במסכה אינה מרימה יד, היא מדברת, והדיבור לבדו מטיל על החולם משא של אשמה. הסרט מראה כמה דק הקו בין מילה שנשמעה בחלום ובין מעשה שמאיים להתממש.

גבול שמתמוסס

במקסיקו שבה שולטת אלימות ואין מי שיישא באחריות, כותב הסרט, גבול החלום והמציאות נמס. גורגיאס היה אומר שהגבול הזה לא היה יציב מלכתחילה. אם אין דרך לדעת בוודאות מה קיים, ואם כל ידיעה ממילא נמסרת רק דרך מילים שאינן הדבר עצמו, אזי החלום והמציאות שרויים באותו ערפל אֶפּיסטמי. הסרט אינו נדרש לטריק על מנת לטשטש ביניהם, הוא רק מקצין מצב שהיה קיים תמיד.

הסופיסט כמפחיד

הסופיסטים הואשמו בכך שהם משטים בבני אדם, שהם עושים את הטיעון החלש לחזק. אבל תחת ההאשמה הסתתרה תובנה מטרידה, שאין לנו גישה בלתי אמצעית אל האמת, ושכל מה שיש לנו הוא רשת של מילים שאפשר לארוג לכאן או לכאן. הסרט חי באותה חרדה. אין בו רצפה מוצקה של ודאות, יש בו רק קולות, מסכה, ציווי, ותחושה גוברת שאולי אין מי שאפשר לפנות אליו כדי שיאשר מה אמת ומה חלום.

לומר את מה שאין לו שם

המבוכה שגורגיאס משאיר אינה ניהיליזם ריק. היא זהירות. היא מזכירה שהמילים שלנו הן גשר רעוע מעל תהום, ולכן צריך לדבר בענווה על מה שגדול מהן. הסרט נוגע בנושאים קשים בזהירות ובלי ריגוש, ומותיר את הרוע חסר שם, שכן לשם הרוע יש כוח לביית אותו. סרטו של לואיס ג'יל רואן אספחל, מקסיקו 2024, בוחר להשאיר את האֵל בלי שם, ובכך לשמור על אימתו ועל אמיתו.

שני נאומים על אותו דבר

הסופיסטים לימדו את אמנות האנטילוגיה, היכולת לנסח על כל עניין שני נאומים מנוגדים, אחד בעד ואחד נגד, שכל אחד מהם משכנע בפני עצמו. מכאן הסיקו שאין נאום אחד אמיתי ואחר שקרי, אלא רק חזק וחלש יותר. הסרט חי בתוך שני נאומים כאלה על אותה מציאות, זה של החלום שמצווה לרצוח, וזה של העולם הער שבו הגבר מתעורר בבכי. אין קול שלישי שיכריע ביניהם, אין שופט שיאמר איזה מהם אמת. הצופה נותר, כמו הגיבור, בין שתי גרסאות שאי אפשר להעמיד ביניהן דין, וזו בדיוק החרדה שהסופיסטים חשפו תחת פני הביטחון היומיומי.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

יש דברים ששמם היחיד הוא השאלה שהם מותירים. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.