בשנת 1920 הפתיע פרויד את תלמידיו כשהציג דחף חדש, מעבר לעקרון העונג. הוא קרא לו דחף המוות, נטייה עמוקה בנפש לשוב אל מצב של דומם, לחזור על אותו הדבר עצמו עד כלות. הזומבי הוא אולי הדימוי המושלם של הרעיון הזה, גוף שכבר מת אך ממשיך לנוע, נדחף קדימה בלי תשוקה ובלי מטרה. קומדיית אימה ארגנטינאית על חבר שנדבק בווירוס זומבי מגישה את הדחף הזה בלבוש של בוקר שאחרי.
מעבר לעקרון העונג
עד 1920 האמין פרויד שהנפש מונעת בעיקר מחיפוש עונג והימנעות מכאב. אך הוא הבחין בתופעות שאינן מסבירות עצמן כך, חלומות שחוזרים אל טראומה, ילדים שמשחזרים חוויות מכאיבות. מכאן הסיק שקיים דחף עמוק יותר, שאיפה סמויה של החי לשוב אל הדומם שממנו בא. הזומבי מגלם את השאיפה הזו במפורש, הוא כבר בצד השני, אך גופו ממשיך בתנועה מכנית שאיננה מבקשת דבר.
ההנגאובר כמוות קטן
הסרט פותח בשני חברים שמתעוררים בעיצומו של הנגאובר, מצב שבו הגוף כבד, המחשבה עמומה והחיוניות דועכת. יש בכך הקדמה מדויקת. פרויד תיאר את דחף המוות כמשיכה אל רגיעה מוחלטת, אל היעדר גירוי. ההנגאובר הוא טעימה יומיומית מן המצב הזה, גוף שמבקש רק לשקוע. הגעת החבר הנגוע רק מקצינה את מה שכבר נכח בחדר, הנוכחות של דבר מה מת בתוך החיים.
הכפייה לחזור
מרכז התגלית של פרויד היה כפיית החזרה, הדחף לשחזר את אותו הדפוס שוב ושוב. הזומבי הוא חזרה בהתגלמותה, הוא עושה דבר אחד בלבד ואינו יכול לחדול. גם מגפת הזומבים מבנית כך, כל נשוך הופך לנושך, כל קורבן חוזר על המעשה שהומת בו. אין בעלילה כזו התקדמות אלא שכפול, ובדיוק בכך היא נאמנה לדחף שפרויד תיאר, כוח שאיננו יוצר אלא חוזר.
הצחוק מול הדחף
מדוע דווקא קומדיה. פרויד עצמו כתב על ההומור ככוח נפשי שמאפשר לשאת את מה שאין לשאת. הצחוק אל מול הזומבי הוא דרך של הנפש להתמודד עם הדחף שמושך אותה אל הדומם. הקומדיה איננה מכחישה את המוות, היא מנטרלת לרגע את אימתו על ידי כך שהיא משחקת בו. הבוקר שאחרי, המהול באפוקליפסה, הופך את דחף המוות לסיטואציה שאפשר לצחוק ממנה במקום לקרוס תחתיה.
חבר שהפך לאחר
העוקץ הרגשי טמון בכך שהמפלצת היא חבר. פרויד לימד שדחף המוות איננו כוח חיצוני שפולש, הוא שוכן בתוכנו, בין היקרים לנו ובתוך עצמנו. החבר השלישי, שהיה אחד משלנו ונעשה סכנה, מגלם את הקרבה הזו. הוא מזכיר שהגבול בין החי למת אינו עובר בין אנשים אלא בתוך כל אחד. סרטו הקצר של תומאס מולצי סינגלר, ארגנטינה 2024.
החזרה כצורה של הזמן
פרויד קשר את דחף המוות אל כפיית החזרה, אך הוא הבחין שהחזרה איננה רק תסמין אלא צורה בסיסית של החיים הנפשיים. אנו חוזרים על דפוסים, על מילים, על טעויות, כאילו כוח נסתר מושך אותנו לשחזר. מגפת הזומבים היא הקצנה של הצורה הזו. אין בה עלילה שמתקדמת אל יעד, יש בה שכפול בלתי פוסק שבו כל אחד חוזר על מה שנעשה לו. גם ההנגאובר שפותח את הסרט הוא צורה של חזרה, אותו בוקר כבד ששב אחרי כל לילה. פרויד היה מזהה בכך את פניו הכפולים של הדחף, מצד אחד רגיעה מדומה, מצד שני מלכודת שאין ממנה מוצא. הקומדיה הארגנטינאית משחקת בדיוק במתח הזה, היא הופכת את החזרה האינסופית למקור של צחוק במקום לאימה. אך מתחת לצחוק נותרת התובנה הפרוידיאנית, שהחיים נעים תמיד בין הדחף להתקדם לבין המשיכה לחזור, ושהזומבי איננו אלא הצד שבו המשיכה לחזור ניצחה סופית את הדחף להמשיך.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
קומדיית אימה על בוקר שאחרי שמסרב להסתיים. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.