ז'אן פול סארטר ניסח פרדוקס חריף שקשה לעכל, האדם נידון להיות חופשי. לא זכה בחירות כמתנה ולא ביקש אותה, הוא נזרק לתוכה בלי מוצא ובלי אפשרות לוותר עליה. בכל רגע אנו בוחרים, ואיננו יכולים להתחמק מן הבחירה אפילו על ידי אי בחירה, שכן גם ההימנעות היא בחירה, וגם השתיקה היא עמדה. המשפט האמיתי, לפי סארטר, מתנהל תמיד בפנים, באולם שאין ממנו יציאה. הסרט הזה, על צייד שירייתו השגויה פוגעת בנערה מסתורית ומעמידה אותו מול משפט שקט שנגזר מראש, מתאר בדיוק את הדין הפנימי הזה, את בית המשפט שכל אדם נושא בקרבו.

מעשה אחד שאין להשיב

וואנג השמן חובר לציידים לא חוקיים בגבול הצפוני כדי לגייס כסף לבתו החולה, מתוך אהבה וכוונה טובה, וירייה אחת שגויה משנה הכול ברגע. סארטר היה אומר שכאן נחשפת האחריות במערומיה, שכן המעשה כבר נעשה ואין דרך בעולם לבטלו. אפשר לתרץ, להאשים את הנסיבות, את העוני שדחף, את הכוונה הטהורה שהניעה, אך האחריות נשארת דבקה בעושה. סארטר קרא לכל תירוץ כזה תודעה כוזבת, ניסיון נואש להימלט מן העובדה הפשוטה שאני, ולא הנסיבות ולא הגורל, לחצתי על ההדק.

אין ערכים שנקבעו מראש

הצייד נקרע בין המעשה הנכון ובין הייאוש, ובקרע הכואב הזה טמון לב תורתו של סארטר. אין לוח ערכים שנחקק מראש בשמים ומכתיב לו את הדרך הבטוחה, אין מדריך שיאמר לו בוודאות מה לעשות עם הנערה הפצועה. בכל הכרעה והכרעה הוא ממציא מחדש מהו הנכון, ובכך נוטל על עצמו אחריות כבדה מנשוא, אחריות לא רק על עצמו אלא על דמות האדם שהוא מעצב במעשיו. הנערה המסתורית, המנחה אותו אל הכפר השומם, היא כמעט התגלמות הקול שמחזיר אותו שוב ושוב אל ההכרעה שאין בורחים ממנה.

המשפט שנגזר מראש

הסרט מתאר משפט שקט שנגזר מראש, וכאן מתחדד המתח העמוק עם סארטר. אם הכול נגזר וידוע מראש, אם הסוף נחתם, היכן בכלל נותר מקום לחירות. סארטר היה משיב שאפילו מול גורל בלתי נמנע, אפילו מול מוות ודאי, האדם נשאר חופשי ביחסו אליו, בדרך שבה הוא בוחר לשאת את מעשהו ואת עונשו. גם כשהעונש ודאי ואין ממנו מפלט, נותרת השאלה החופשית כיצד אדם עומד מולו, האם בהכחשה או בהכרה, בהשלמה או במרד, ובזה בדיוק החירות שאין ליטול ממנו לעולם.

אימה מוסרית

סרטו הקצר של ויליאם שו, סין 2026, בונה כפר שומם ומצמרר ומשפט שמתגלגל לאיטו אל סופו הידוע, אך האימה שלו אינה על טבעית בלבד ואינה נשענת על רוחות. היא אימה מוסרית, עמוקה יותר. הצמרמורת נובעת מן ההכרה שאין מפלט מן החשבון הפנימי, שהמעשה רודף את עושהו לכל מקום שאליו ילך, שאין מרחק גדול דיו. סארטר לימד שהאדם נושא את מעשיו על גבו לכל אשר ילך, שהם נעשים חלק ממי שהוא, וזו אימה גדולה ומתמשכת יותר מכל רוח רפאים שקופצת מן החושך.

לשאת את המשקל

סארטר לא הבטיח נחמה ולא מחילה קלה, הוא הבטיח בהירות, מבט צלול על מצב האדם. לחיות באמת, בלי תודעה כוזבת, פירושו להכיר בכך שאנחנו מחברי מעשינו ואחראים להם לגמרי, בלי תירוץ ובלי מסתור. הסרט אינו מזכה ואינו מרשיע את הצייד באופן חיצוני, אינו מכריז את פסק הדין במקומנו, הוא מותיר אותו, ואותנו הצופים לצדו, מול השאלה הקשה מכולן, האם יש בנו האומץ לשאת את משקל חירותנו ואת אחריותנו על מה שעשינו.

החרדה שלפני הבחירה

סארטר הבחין בין פחד ובין חרדה. הפחד מופנה אל דבר בעולם, אל סכנה מסוימת, ואילו החרדה, אנגואס, מופנית אל החירות עצמה, אל הגילוי המסחרר שהכול תלוי בי ואין מי שיכריע במקומי. הצייד, הנקרע מול הנערה הפצועה, חש בדיוק את החרדה הזאת, את כובד ההכרעה שאין לה מדריך ואין לה ערובה. סארטר אמר שהחרדה אינה מכשול לבחירה אלא עצם חווייתה, הרגע שבו אנו נוגעים בחירותנו באמת. לברוח מן החרדה פירושו לברוח מן האחריות, לשקר לעצמנו שהנסיבות הכריעו. הסרט מותיר את הצייד, ואותנו, בתוך החרדה הזאת, בלי להקל עליה, כי רק בתוכה מתגלה מה פירושו להיות חופשי באמת.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

עשרים ושמונה דקות של אימה מוסרית שקטה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.