מרטין בובר פתח את ספרו המכונן בקביעה שיש שתי מילות יסוד שבהן אדם ניגש אל העולם, ולא שתי מילים סתם אלא שני אופני קיום. האחת היא אני-אתה, מפגש חי ומלא בין שני נוכחים, יחס של הדדות ונוכחות, והשנייה היא אני-לז, יחס אל דבר כאל מושא, כאל אמצעי, כאל משהו שאני מנצל ומשתמש בו לצרכי. הסרט הזה, על גבר רגיל המכין ארוחת ערב שמתחתיה מסתתרת אמת אפלה ומטרידה, הוא אלגוריה ניסיונית על מה שקורה כשמושא התאווה מסרב להישאר לז, כשה"זה" הדומם קם לפתע ומסרב להיצרך, כשהחפץ תובע להיות נוכח.

שתי מילות היסוד

עבור בובר, אין אני נייטרלי שקיים בפני עצמו לפני היחס. האני של אני-אתה שונה במהותו מן האני של אני-לז, שכן כל יחס מעצב את האדם שנכנס בו ובורא אותו מחדש. הגיבור בסרט מבשל בשמחה, מצפה למשתה, ומתייחס למושא תשוקתו כאל דבר שנועד כל כולו לצריכתו ולהנאתו. בובר היה מזהה כאן את עולם ה"לז" במלואו, יחס שבו האחר אינו נוכח כשווה אלא זמין ככלי, אינו פנים אלא פונקציה, אינו שותף למפגש אלא חומר לשימוש. זהו עולם שלם, ומפתה, אך עולם קר.

כשה"לז" מסרב

נקודת המפנה בסרט היא הרגע שבו מושא התשוקה מתנגד לצריכה, שבו מה שנועד להיאכל דוחה את האוכל ומסרב לתפקידו. בשפה של בובר, זהו הרגע שבו ה"לז" תובע להיות "אתה", שבו הדומם מגלה שאינו דומם. כל ישות, לימד בובר, יכולה בכל רגע להיפתח אל היחס החי ולפנות אלי כנוכחות, ואינה נגזרת להישאר לעד מושא פסיבי. המרד של החפץ בסרט הוא זעקה אלגורית של כל מה שהחפצנו והשתמשנו בו, בקשה נואשת שנפסיק להשתמש ונתחיל, סוף סוף, לפגוש.

העיוורון המוסרי של השליטה

הסרט מתואר כאלגוריה על תאווה בלתי מרוסנת, שליטה ועיוורון מוסרי, ובובר נותן לכל אלה שם מדויק ומאיר. מי שחי רק ביחס אני-לז מאבד בהדרגה את היכולת לראות באמת, כי הוא הופך את כל הסובב אותו לכלים לשירותו, לרקע לרצונותיו. השליטה, שנראית מבחוץ ככוח ועוצמה, היא למעשה עוני עמוק, שכן היא סוגרת את האדם בעולם של חפצים דוממים ומונעת ממנו את המפגש היחיד שמחייה ומזין, המפגש עם אתה. השולט בכול, אצל בובר, לבד מכולם.

היפוך התפקידים

סרטו הקצר של איאן מוקרג'י, הודו, שואל במפורש מה קורה כשהתפקידים מתהפכים, כשמה שאנו שולטים בו מתחיל לדחות אותנו ולתבוע את שלו. בובר היה אומר שההיפוך הזה אינו עונש שרירותי ואינו קפריזה של הגורל אלא אמת שהוסתרה וצפה. מה שהתייחסנו אליו כלז מעולם לא היה באמת רק לז, תמיד היה בו יותר, והרגע שבו הוא קם ומסרב להיות מנוצל הוא הרגע שבו המציאות השנייה, האמיתית והעמוקה יותר, פורצת אל פני השטח ומנפצת את האשליה שהכול נתון לשליטתנו.

לשוב אל המפגש

בובר לא שלל את עולם ה"לז" ולא ביקש לבטלו, שכן בלעדיו אי אפשר לחיות, לבשל, לפעול, לבנות. אך הוא הזהיר מכל ליבו מפני אדם שכל חייו לז, שאיבד לגמרי את הנתיב אל אתה, שאינו יודע עוד לפגוש. הסרט, בסיומו הסוריאליסטי והמטריד, מותיר את הצופה עם השאלה הבוברית החדה שאין ממנה מפלט, במה בעולמי אני עדיין רואה חפץ בלבד, ומה יקרה ביום שבו אותו חפץ יקום, יביט בי בחזרה, וידרוש ממני להיות נוכח מולו כאדם מול אדם.

העולם כאוצר או ככלי

בובר לימד שאותו עולם עצמו נגלה לנו בשתי פנים, לפי הדרך שבה אנו ניגשים אליו. אפשר להביט בעץ ולראות בו עצה, צל, חומר בעירה, שורה של תפקודים, וזהו יחס אני-לז. ואפשר להביט באותו עץ ולפגוש אותו בנוכחותו המלאה, כישות עומדת מולי, וזהו יחס אני-אתה. אין העץ משתנה, משתנה האדם המביט בו. הסרט מציג גיבור שכל עולמו הצטמצם ליחס אחד, של ניצול ושל צריכה, עד שאיבד את היכולת לפגוש. המרד של החפץ הוא הזדמנות אחרונה, קריאה נואשת שיזכור כי העולם אינו רק מחסן של כלים לשימושו, אלא זירה של מפגשים אפשריים שבהם הוא עצמו יכול, סוף סוף, להיוולד מחדש.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

תשע עשרה דקות סוריאליסטיות על תאווה ושליטה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.