הלולאה: היידגר וההיות לקראת המוות

מרטין היידגר טען שאי אפשר להבין את הקיום האנושי בלי לקחת ברצינות את סופיותו. הדאזיין, הוא כינה כך את האדם, את ההוויה שיש לה יחס אל הווייתה, הוא היות לקראת המוות, יחס מתמיד אל הגבול שבו הכול נחתם. זהו אינו עיסוק חולני במוות אלא הכרה שבלעדיה החיים נותרים מטושטשים ובלתי אמיתיים. רק מי שיודע שהוא בן חלוף יכול לחיות באמת. הסרט הקצר הזה, השרוי בצללים ובלולאת זמן שאינה מרפה, מבקש להתבונן בסופיות הזאת בזהירות ובאיפוק, בלי סנסציה, בלי לפאר את הכאב ובלי לנקוט עמדה.

הזמן שאינו אינסופי

אישה שבה אל בית ילדותה כדי להתמודד עם זיכרונות שמסרבים לשחרר. היידגר היה מזהה כאן את מה שכינה נפילה, הבריחה של אדם אל תוך העבר או אל תוך ההרגל כדי לא לפגוש את עצמו ואת סופיותו. הלולאה שבה היא נלכדת היא דימוי מדויק לזמן שחדל לזרום, לתודעה שחוזרת על עצמה במקום להתקדם אל עתידה. היידגר האמין שרק ההכרה בגבול, בכך שהזמן אינו אינסופי, מחזירה לזמן את כיוונו ולחיים את דחיפותם. בלי הגבול, הכול חוזר על עצמו לריק.

הקול שקורא מבפנים

הסרט שואל בעדינות אם הקול הוא מבפנים או לחישה של מישהו בחושך, ומשאיר את השאלה פתוחה. היידגר דיבר על קול המצפון, קריאה שקטה שאין לה תוכן מילולי, ובכל זאת היא מזעזעת את האדם ומחזירה אותו אל עצמו, אל האחריות לקיומו. הקול אינו נותן פקודות ואינו מכתיב מעשה, הוא רק מזכיר לדאזיין שהוא נקרא להיות מי שהוא. באיפוק שבו הסרט מטפל בנושא רגיש כל כך, הוא מותיר את השאלה פתוחה במקום להכריע בה, ובכך שומר על כבודו של מי ששרוי במצוקה.

לא בריחה אלא נוכחות

היידגר הבחין בין שתי דרכים לחיות מול הסוף. האחת היא הסחת הדעת, ההעמדה כאילו המוות שייך תמיד לאחרים ולעתיד רחוק, כאילו הוא אירוע שיקרה מתישהו למישהו. השנייה היא הנוכחות, היכולת להכיל את הסופיות כאפשרות הכי אישית ובלתי ניתנת להעברה, בלי להיבלע בה ובלי לברוח ממנה. הסרט אינו מטיף לאף כיוון ואינו מעודד דבר, הוא רק מציב אישה מול הצללים ומאפשר לצופה לחוש כמה קשה, וכמה הכרחי, להישאר נוכח מול מה שאין ממנו מנוס.

עבר שאינו נעלם

המשפט הפותח של הסרט אומר שהעבר שאיבדנו אינו נעלם, הוא מחכה לנו בצללים. היידגר היה מסכים, שכן אצלו העבר אינו מונח מאחור כמו תחנה שחלפנו על פניה, אלא נישא איתנו כל העת, כחלק מן המי שאנחנו, כקרקע שממנה אנו צומחים. אנחנו תמיד כבר מושלכים אל תוך היסטוריה שלא בחרנו. השאלה, אם כן, אינה כיצד להיפטר מן העבר, דבר שאי אפשר, אלא כיצד לשאת אותו בלי שהוא ינעל את ההווה בלולאה שאין ממנה יציאה.

האם ההחלטה כבר התקבלה

סרטם הקצר של ניקו מארה ואולכסנדר וולושין, אוקראינה 2025, שואל אם ההחלטה כבר התקבלה, ומשאיר את הצופה על סף, בלי לענות. היידגר דיבר על נחישות, אנטשלוסנהייט, לא כקפיצה נמהרת ולא כמעשה ייאוש, אלא כפתיחות אל הקיום כולו מתוך הכרה בסופיותו. לצד נושא רגיש כל כך, הבחירה הנכונה של הסרט היא לא להכריע ולא לרמז לכיוון, אלא להזמין את הצופה להביט, לשאול, ולשהות בשקט מול מי שנתונה במאבק. זו נוכחות שהיא עצמה צורה של כבוד.

הזמן שיכול להיפתח מחדש

לצד כל האיפוק, יש בהגותו של היידגר גם פתח. הלולאה, הזמן שחוזר על עצמו ואינו זורם, אינה הכרח שאין ממנו מוצא. היידגר האמין שהדאזיין יכול לשוב ולפתוח את עתידו, לצאת מן החזרה אל אפשרות חדשה, ברגע שהוא מפסיק לברוח ומכיר בקיומו כשלו. הסרט אינו סוגר את המעגל ואינו קובע ממה שאין חזרה, הוא משאיר את השאלה פתוחה, ובפתיחות הזאת טמונה מידה של תקווה זהירה. להתבונן בעבר שבצללים, מבלי להיבלע בו, הוא אולי הצעד הראשון שבו הזמן הקפוא מתחיל שוב לנוע. הכבוד שהסרט מגלה כלפי מי ששרוי במצוקה טמון בדיוק בכך, שהוא אינו כותב את הסוף במקומה.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שמונה דקות שדורשות קשב ועדינות. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.