מרטין היידגר תיאר כוח שקט ששולט ברובנו מבלי שנרגיש בו, דאס מאן, האדם הסתמי, ה"הם" חסר הפנים שקובע כיצד מדברים, מה נהוג לחוש, ומה ראוי לזלזל בו. איננו בוחרים בו, אנחנו פשוט נטמעים בתוכו ומדברים בקולו כאילו היה שלנו. הלנה, צופה רגישה שמתעבת סרטי בי ודורשת בקול רם פופקורן כדי לשרוד הקרנה, היא כמעט קריקטורה מדויקת של מי שחייו מנוהלים בידי הטעם הכללי של ה"הם", של מי שכל תגובותיה מתוסרטות מראש בידי מה שמקובל.

מי מחליט מה טוב

מדוע הלנה מתעבת סרטי בי. לא בגלל בחינה עצמאית ולא מתוך טעם שגיבשה, אלא משום שכך נהוג לזלזל בהם בחוגים שאליהם היא משתייכת. היידגר קרא לזה הדיקטטורה של ה"הם", אותה מערכת דעות מוכנה מראש שאנו נושאים כאילו היא שלנו ומעולם לא בחנו. הבוז שהלנה מפגינה אינו הבעה של אישיות אלא ציטוט לא מודע של מה שכולם אומרים. הקומדיה של הסרט חושפת עד כמה עמדותינו התרבותיות, מה שאנו אוהבים ומה שאנו בזים לו, מושאלות ואינן שלנו כלל.

הקול הרם והבינוניות

ההתפרצות של הלנה, הדרישה הקולנית לפופקורן, היא ביטוי למה שהיידגר כינה פטפוט, גֶרֶדֶה, הדיבור שממלא חלל בלי לומר דבר, שמעביר הלאה דעות בלי לבדוק אותן. ה"הם" אוהב רעש, כי הרעש מכסה על היעדר עמדה אמיתית ועל הריק שמתחתיה. הלנה משמיעה את עצמה בקול כדי לא לשמוע את השאלה החשובה יותר, מה היא באמת חושבת, מה היא באמת מרגישה, ומדוע היא בכלל כאן. ככל שהיא רועשת יותר, כך רחוקה יותר מעצמה.

הבריחה מן העצמי

אצל היידגר ה"הם" אינו רשע, הוא נוח, וזה בדיוק כוחו. הוא פוטר אותנו מן המעמסה של להיות מי שאנחנו, מלקחת אחריות על הטעם, על הבחירה, על הקיום עצמו. להיות כמו כולם פירושו לא להיות אף אחד במיוחד, לא לשאת בנטל של אף החלטה, ובזה בדיוק הפיתוי הגדול. הלנה מסתתרת מאחורי הבוז ומאחורי הדרישות, ובכך נמנעת מן העימות עם עצמה, מן השאלה מי היא כשאיש אינו קובע עבורה מה לחוש ומה לרצות.

עונש קומי על קונפורמיות

סרטו הקצר של צ'רלי מנסטר, מקסיקו 2023, הופך את ההתנשאות הזאת למנוע עלילה, כשההתפרצות של הלנה מובילה לתוצאות קטלניות. יש כאן צחוק על חשבון האדם הסתמי, על מי שכה עסוק בלרצות את הטעם הכללי ובלהפגין אותו עד שאינו שם לב לסכנה ממש מולו. הז'אנר שהלנה מזלזלת בו, סרט הבי, מחזיר לה בהומור אפל את הזלזול, ומזכיר שלפעמים הקהל הוא שנעשה לגיבור הסיפור, ולא תמיד לטובתו. הקונפורמיות, מסתבר, אינה רק מגוחכת אלא גם עיוורת.

לראות בעיניים שלך

מתחת לקומדיה מסתתרת הזמנה. היידגר לא ביקש שנברח מן החברה ולא שנתנשא מעל הזולת, הוא ביקש שנחזיר לעצמנו את הבעלות על מה שאנחנו חושבים ומרגישים, שנעשה את הדעות שלנו לשלנו. אולי, אילו הלנה הייתה מרשה לעצמה לצפות בלי הדעה המוכנה מראש, בלי הצורך להפגין טעם, הייתה מגלה משהו אמיתי. הסרט, בהיותו עצמו סרט בי, מזמין את הצופה לעשות בדיוק את מה שהלנה סירבה, להביט בעיניים שלו ולשפוט בעצמו.

הצחוק ששובר את ההרגל

יש בקומדיה, ובאימה כאחת, כוח שהיידגר היה מעריך, הכוח לטלטל אותנו מן השקיעה הנוחה בשגרה. ה"הם" חי מן החזרה, מן המוכר, מן המובן מאליו, וכל דבר שמפתיע אותו מאיים על שלטונו. הרגע שבו ההתנשאות של הלנה מתפוצצת בפניה הוא רגע קומי ומצמרר גם יחד, שבו העולם המסודר של הדעות המוכנות מראש קורס. הסרט משתמש בז'אנר הבזוי, בסרט הבי עצמו, כדי לשבור את ההרגל של הצופה ולהזכיר לו שלא כל מה שנהוג לזלזל בו ראוי לזלזול. לפעמים דווקא מן המקום הנמוך, מן הפופקורן והדם המזויף, קופצת אמת שהתרבות הגבוהה החמיצה.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שלוש דקות שצוחקות על מי שאינו חושב בעצמו. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.