אבן סינא, מגדולי הפילוסופים של האסלאם, הציע ניסוי מחשבה מפורסם. דמיינו אדם שנברא ברגע זה, מרחף באוויר, בלי מגע, בלי ראייה, בלי תחושה של גופו כלל. האם ידע שהוא קיים. אבן סינא ענה שכן, הוא ידע בוודאות שיש אני, גם בלי גוף. מכאן הסיק שהעצמי אינו זהה לגוף. אגסטיה, ראש פשע לשעבר הנע בין שני צירי זמן ושואל אם נותר אותו אדם, חי בתוך השאלה הזו, בין הגוף שהשתנה לבין האני שממשיך לזכור את עצמו.

העצמי שאינו הגוף

האדם המרחף מלמד שיש גרעין של זהות שקודם לכל תכונה חיצונית, אף לגוף עצמו. אגסטיה שינה את חייו, נטש את האימה, ביקש להיות אדם אחר לצד אשתו. אך מתחת לשינוי, האם נותר אותו אני שידע על עצמו גם כשהיה ראש פשע. אבן סינא היה טוען שכן, שיש נקודת מודעות עצמית שאינה משתנה גם כשהכל סביבה מתחלף, והיא שהופכת אותו לאחראי גם למה שהיה. אי אפשר להתנער מן העבר בטענה שהיית אז אדם אחר, שכן האני שזוכר הוא אותו אני שעשה.

שני צירי זמן

הסרט עוקב אחר אגסטיה בשני זמנים, ובאחד מהם הוא לבדו במרחב יבש וכמו אינסופי, אבוד, מודרך במוזיקה. זהו כמעט תיאור ויזואלי של האדם המרחף, ישות מנותקת מהקשר, שנותרה עם התודעה שלה בלבד. במרחב הריק ההוא, בלי סימני זהות חיצוניים, נחשף מה שאבן סינא ביקש לחשוף: העצמי העירום, זה שקיים גם כשכל השאר נלקח, וממתין לשאלה מי הוא באמת. המרחב היבש והאינסופי הוא כמעט המעבדה של ניסוי המחשבה, מקום שבו כל התכונות הוסרו ונותר רק היודע.

המוזיקה כזיכרון

אגסטיה מודרך במוזיקה מעברו, שמעלה בו את זכרונותיה של מאיה. אבן סינא ראה בזיכרון ובמודעות העצמית עדות לנפש שאיננה חומרית. המוזיקה כאן פועלת כחוט שמקשר בין הזמנים, כהוכחה שהאני שזוכר הוא אותו אני שחווה. גם כשהגוף משתנה והנסיבות מתהפכות, המנגינה מזכירה שיש רצף פנימי, נושא אחד של החוויה, שממשיך להתקיים על פני כל התמורות. הצליל שמופיע ונעלם באופן שחורג מן ההיגיון הוא כמעט קולה של הנפש עצמה, המחזיקה את חוט הזהות כשכל השאר מתפורר.

לשנות את עצמך

השאלה הנוקבת של הסרט היא אם, כדי להציל את היקר לך, מותר לשוב ולהיות מה שהיית. אם אגסטיה יחזור להיות רוצח כדי להציל את מאיה, האם הוא עדיין האדם שהיא אהבה. אבן סינא נותן כלי לחשוב על כך: אם יש עצמי יציב מתחת למעשים, אזי האחריות נשארת, ואי אפשר לתלות את השינוי בכך שהפכת לאדם אחר. האני המרחף נושא את חובותיו לכל אורך הדרך. השינוי אינו מוחק את הנושא שלו, ולכן גם מי שחזר להיות מה שהיה נשאר אחראי לשתי הדמויות שלבש.

הבגידה בציפיות

הסרט שואל אם מי שמשתנה נותר אחראי לחובות שיעזוב ולציפיות שיבגוד בהן בשל אותו שינוי. זו שאלה עמוקה על זהות ומוסר. אם אין עצמי יציב, אין גם אחריות, שכן אין מי שיישא בה. אבן סינא, בהתעקשותו על אני שקודם לכל תכונה, מבסס דווקא את האפשרות של אחריות מוסרית. אגסטיה אינו יכול לברוח מן החובות שהותיר בטענה שהוא כבר אדם אחר, שכן אותו יודע פנימי שידע את עצמו כרוצח יודע את עצמו גם כאיש שביקש שלווה, והחוט אחד.

נשמה תקועה בזמן

הסרט שואל אם ממשיכים לחיות אחרי שמאבדים את מה שאוהבים, או רק חולפים בימים בעוד הנשמה נותרת תקועה. אבן סינא, שהבחין בין הגוף החולף לנפש הנצחית, היה מזהה כאן את הפער בין קיום ביולוגי ובין קיום של ממש. סרטו של רישאב ראסטוגי, הודו 2014, מלווה אדם שגופו ממשיך אך נשמתו כלואה ברגע אחד, ומעמיד את השאלה מה נשאר מן העצמי כשמושא אהבתו אבד. אולי האדם המרחף, המנותק מכל, הוא בדיוק דיוקנו של מי שאיבד את אהובתו ונותר לבדו עם תודעתו במרחב ריק.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

שאלה על העצמי שנשאר כשהכל משתנה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.