אלבר קאמי הבחין הבחנה עדינה בין מרד ובין בריחה. המורד, אצל קאמי, אינו זה שבורח מן המצב האנושי אל עולם אחר, אלא זה שנשאר נאמן לו במלוא ההכרה, שאומר כן לחיים כמות שהם גם מול האבסורד ושתיקת העולם. מולו ניצב הפיתוי הנגדי, הקפיצה אל מוחלט שיפתור את המתח בבת אחת, מה שקאמי כינה בחריפות התאבדות פילוסופית, ויתור על השאלה במקום מענה עליה. מתרגל מדיטציה אחוז אובססיה להשגת מצב טרנסצנדנטי על טבעי, למרות ההשלכות הקשות, מגלם בדיוק את הפיתוי הזה שקאמי הזהיר מפניו לכל אורך הגותו.
המרד כנאמנות לכאן
קאמי כתב את המשפט, אני מורד, משמע אנחנו קיימים, וכיוון בו אל לב תורתו. המרד אינו זעם ריק ואינו הרס, הוא היצמדות עיקשת ואוהבת אל החיים הממשיים, אל הגוף, אל הזמן החולף, אל הזולת, אל אור השמש. המתבונן בסרט פונה לכיוון ההפוך בדיוק, הוא מבקש לחרוג מן האנושי, להימלט מן הגוף ומן הזמן ולהגיע אל מצב שמעבר. קאמי היה רואה בכך לא שיא רוחני שראוי להערצה אלא בריחה, ויתור על הקרקע היחידה שעליה אפשר לחיות בכבוד ובמלאות, קרקע ההווה הממשי.
הפיתוי של המוחלט
האבסורד, לימד קאמי, נולד מן המתח הבלתי פתיר בין כמיהתנו למוחלט ולבהירות ובין עולם אילם שאינו מספק אותה. יש שתי דרכים כוזבות לפרוק את המתח המכאיב הזה, האחת לוותר על הכמיהה ולשקוע באדישות, השנייה להמציא מוחלט מדומה ולקפוץ אליו בעיניים עצומות. האובססיה של המתבונן למצב על טבעי היא הדרך השנייה, ניסיון נמרץ להימלט מן האבסורד במקום לחיות אותו בפכחון. קאמי התעקש לאורך כל הדרך שהמתח עצמו הוא מקור הערך ומקור החיים, ושפירוקו המלאכותי הוא לא ישועה אלא אובדן.
ההשלכות הקשות
הסרט מציין במפורש שהמתבונן ממשיך במסעו למרות ההשלכות הקשות, וכאן הביקורת של קאמי מתחדדת ונעשית מוסרית. מי שמקדש מטרה נעלה עד כדי התעלמות ממחירה, עד כדי פגיעה בחיים ובקרובים, פוגע בחיים עצמם בשם משהו מדומיין שמעבר להם. קאמי, שהתנגד בכל תוקף לכל הצדקה שמקריבה את ההווה החי למען עתיד או נצח מובטח, היה רואה בכך היפוך מסוכן של הערכים. הנאמנות האמיתית, אצלו, אינה למצב הנשגב והמופשט אלא לחיים הקונקרטיים שנפגעים ונדרסים בדרך אליו.
מדיטציה של איפוק
סרטו הקצר של ניבהאיה נקרמי, ארצות הברית 2025, אינו מגנה מדיטציה כשלעצמה ואינו לועג לחתירה הרוחנית, הוא מתבונן דווקא באובססיה, בקיצוניות שבולעת. ההבדל הזה מהותי ועדין. קאמי לא שלל את החתירה למשמעות ולעומק, הוא שלל את הפיכתה למוחלט אחד שדורס הכול סביבו. מדיטציה שמעמיקה את הנוכחות בהווה ואת הקשב לחיים קרובה דווקא למרד של קאמי, ואילו מדיטציה שמבקשת להימלט מן ההווה ומן האנושי קרובה לאותה בריחה שהזהיר מפניה. הכול תלוי בכיוון.
לחזור אל האור של הצהריים
קאמי סיים את מיתוס סיזיפוס בדימוי של אור ים תיכוני בהיר ומסנוור, של אדם שנשאר נאמן לארץ, לאבן, לים. המתבונן מבקש אור אחר לגמרי, על טבעי, שמעבר לעולם ומחוץ לזמן. הסרט מותיר את הצופה עם השאלה הגדולה של קאמי, השאלה שאין לה תשובה קלה, האם הגדולה האנושית טמונה בחריגה מן האנושי ובעלייה מעליו, או דווקא באומץ הקשה יותר להישאר בתוכו, פקוח עיניים ומלא הכרה, מורד ונאמן לחייו כמות שהם.
המידה האנושית
קאמי אהב מושג יווני עתיק, המידה, אותו איזון שיודע את גבולו של האדם ואינו חורג ממנו ביוהרה. מולה עומדת ההיבריס, גאוות היתר של מי שמבקש להיות יותר מאדם, לגעת באלים, לחצות את הגבול. המתבונן, המבקש מצב על טבעי בכל מחיר, מגלם את חוסר המידה הזה, את השאיפה שאינה מכירה בגבול האנושי. קאמי, שאהב את יוון ואת אור הים שלה, ראה בגבול לא כלא אלא ברכה, שכן דווקא ההכרה בסופיות מאפשרת לאהוב את החיים כפי שהם. הסרט אינו מטיף נגד השאיפה, אך הוא מראה בעדינות מה קורה כשהיא מאבדת מידה, כשהחיפוש אחר הנשגב דורס את האנושי הפשוט והיקר שכבר נמצא כאן.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שבע דקות על השאיפה שמאיימת לבלוע את מי שנושא אותה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.