פרידריך ניטשה הציב שאלה שנועדה למדוד את יחסנו לחיים. דמיין, אמר, ששד לוחש לך שתחיה את חייך שוב ושוב, כל פרט וכל רגע, אינספור פעמים, בלי שינוי ובלי הקלה. האם תקרוס תחת המחשבה או תברך אותה כבשורה? זו השיבה הנצחית, לא ניבוי על העתיד אלא מבחן על ההווה. 'האבולוציה של קולנוע האימה הבינלאומי' שואל שאלה קרובה על ז'אנר שלם, ז'אנר שלא מת אלא שב ומשתנה מדור לדור.
המחשבה הכבדה מכול
ניטשה קרא לשיבה הנצחית המחשבה הכבדה מכול. היא אינה תיאוריה קוסמולוגית בלבד אלא מבחן קיומי. השאלה אינה אם הזמן באמת חוזר על עצמו, אלא איך היינו חיים לו ידענו שכל רגע יחזור לנצח, בלי אפשרות לתקן. מי שמסוגל לומר כן לחזרה כזאת אוהב את חייו אהבה גמורה, מקבל אותם על מלוא כובדם. מי שנרתע מגלה שהוא חי חיים שאינו רוצה בהם, שהוא נושא אותם כמשא ולא כמתנה. השיבה היא מראה שמחזירה לנו את יחסנו אל קיומנו, ומאלצת אותנו לשאול אם היינו בוחרים בו שוב, כפי שהוא, על כל שמחותיו וכאביו.
מה קרה לאימה
הסרט פותח בשאלה, מה קרה לאימה, ולמה אנשים הפסיקו לצפות בסיפורים כאלה. זו שאלה על מוות לכאורה של ז'אנר, על דבר שנראה כאילו הגיע לקצו. אך הבמאי, ג'ון ג'אטנג'ור, מגלה שהאימה לא מתה, רק השתנתה, לבשה פנים חדשים בכל תקופה. כאן נפתח הפער בין מוות לשיבה. מה שנראה כקץ הוא למעשה גלגול, צורה חדשה של אותו כוח קדום. הז'אנר אינו נכחד אלא חוזר, כפי שהחיים בשיבה הנצחית חוזרים אך לעולם אינם זהים לגמרי לעצמם. מה שנדמה כהיעלמות הוא רק הפוגה לפני שהדחף העתיק שב ומוצא לו כלים חדשים לבטא בהם את אותו פחד יסודי.
החזרה שאינה זהות
טעות נפוצה היא לחשוב שהשיבה הנצחית פירושה חזרה משעממת של אותו דבר, לולאה מכנית. ניטשה כיוון לעומק אחר. החזרה מזמינה אותנו לחיות כל רגע כאילו נבחר להיות נצחי, ובכך היא הופכת כל רגע למלא משמעות. הז'אנר ששב בסרט אינו חוזר כהעתק, הוא נושא את עברו וגם מחדש אותו, שב אל הפחד הקדום בכלים של זמנו. זו שיבה שהיא גם התהוות, בדיוק כפי שניטשה ביקש, חזרה שאומרת כן להתחדשות. האימה של היום אינה האימה של פעם, ובכל זאת היא אותה אימה, אותו דחף לפגוש את החושך דרך דמות חדשה. הזהות אינה בחזרה על אותו הדבר אלא בהמשכיות של הכוח שלובש צורות.
הפחד כדבר שאינו מת
האימה נוגעת בפחדים הקדומים ביותר של האדם, במוות, בזר, בחשוך, במה שאורב מעבר לסף. משום כך היא אינה יכולה למות באמת, כל עוד יש בני אדם שנושאים בתוכם את הפחדים האלה. ניטשה הבין שהחיים כוללים את הצדדים הקשים, ואת אלה אין למחוק אלא לחבק ולתת להם צורה. הז'אנר שחוזר ומשתנה הוא עדות לכך שהפחד הוא חלק קבוע מן הקיום, ושהתרבות מוצאת לו בכל דור צורה חדשה שבה אפשר לפגוש אותו בבטחה. האימה היא הדרך שבה אנו מזמינים את החושך אל תוך אולם מואר, נותנים לו פנים ושם, וכך לומדים לחיות איתו. כל עוד יש פחד, תשוב האימה ותתחדש.
מסע בין עבר להווה
הסרט הוא מסע בין עברו של הז'אנר להווה שלו, ובכך הוא עצמו מבצע תנועה של שיבה. הוא חוזר אל הישן כדי להאיר את החדש, ומגלה בהווה את עקבות העבר, את החוטים שנמתחים מדור לדור. ניטשה ראה בזמן לא קו ישר שנמתח אל קדמה אלא מעגל, שבו כל רגע קשור אל כל הרגעים. המבט ההיסטורי של הסרט הוא מבט מעגלי כזה, שאינו מפריד בין תקופות בחדות אלא רואה ביניהן שיבה מתמדת של אותו דחף שלובש גופים משתנים. במקום לספר על התקדמות פשוטה מן הגרוע אל הטוב, הוא מראה כיצד אותו מקור חוזר ומתגלה, וכך הופך את תולדות הז'אנר לתנועה חיה ולא לרשימת תאריכים.
לומר כן לחזרה
המבחן של ניטשה הוא אם נסכים לברך את החזרה במקום לקלל אותה, אם נאמר כן למה שחוזר. סרטו הדוקומנטרי של ג'ון ג'אטנג'ור, קולומביה 2026, מברך. הוא אינו מקונן על מות האימה אלא חוגג את יכולתה לשוב ולהתחדש בכל דור. בכך הוא מגלם את אמור פאטי במובנו הרחב, אהבת הגורל, השמחה על כך שהדברים חוזרים, לא כדי לחזור על עצמם בשיממון אלא כדי לחיות שוב בצורה חדשה. הסרט אינו מבכה את מה שהיה אלא מברך את מה שחוזר ובא, ובכך הוא נאמן לרוח הניטשיאנית, שראתה בכל חזרה לא כלא אלא הזמנה לחיות מחדש, ולומר כן לקיום על מלוא מעגליו.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
מסע בין עברו של הז'אנר להתחדשותו. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.