גבריאל מרסל, מן הקולות הפחות רועשים של האקזיסטנציאליזם, הציע הבחנה שמאירה את הסרט הקצר הזה כולו. יש בעיה ויש סוד. בעיה ניצבת מולי כמכשול שאני יכול לפרק, למדוד ולפתור מבחוץ, בעוד אני נשאר משקיף אדיש שאינו מעורב במה שהוא בוחן. סוד, לעומת זאת, הוא מה שאני נתון בתוכו עד שאין הפרדה בין השואל למושא השאלה, מה שאני עצמי חלק ממנו. זיכרון של סבא, בית ישן, כיסא קטן שעליו ישבו, אינם בעיה שיש לפצח בכלים חיצוניים. הם סוד שאדם שרוי בו, שאי אפשר להביט בו מבחוץ מבלי לאבד את עצם מהותו.

הכיסא איננו חפץ

אפשר לתאר את הכיסא במידות, בחומר, במשקל, וזו התבוננות של בעיה, מבט שמצמצם דבר לנתוניו. אבל הסרט אינו מתעניין בכיסא כאובייקט, אלא בכיסא כמקום שבו נאגר זמן, שבו ישבו אנשים אהובים. מרסל היה אומר שברגע שהכיסא נעשה גשר בין עבר להווה, הוא חדל להיות דבר שאני מחזיק ונעשה נוכחות שמחזיקה אותי. הנוכחות, אצל מרסל, היא היפוכה של הבעלות, לא מה שיש לי אלא מה שאני שייך לו. הכיסא אינו רכושו של המספר, הוא חלק ממי שהמספר הוא, עדות חיה לאלה שעיצבו אותו.

נוכחות מול היעדר

מרסל התעקש שהמת הקרוב אינו הופך לאובייקט חסר, לחור בעולם, הוא ממשיך להיות נוכחות בצורה אחרת. אהבה אמיתית, כתב, אומרת לאהוב אתה לא תמות. הכיסא של הסבים אינו סימן לחלל שנפער אלא כלי קיבול לנוכחות שאינה מסתלקת, מקום שבו הקרובים שהלכו עדיין נוכחים. הקריינות הפואטית של הסרט אינה מתארת בקינה את מה שאבד, היא פונה בעדינות אל מה שעודנו כאן בצורה אחרת, כזיכרון שאפשר לשבת לצדו ולשוחח עמו בשקט.

הזמינות

מושג מפתח אצל מרסל הוא דיספוניביליטה, זמינות, הנכונות להיות פתוח ונוכח עבור הזולת ועבור העבר, לתת לעצמך להיות מושפע. מולה עומדת ההסתגרות, מי שהופך את חייו לרכוש נעול ואת עצמו למבצר. הסרט מצדד בזמינות: היוצר שב אל רסיסי ילדותו ואל עולמם הצנוע של הסבים לא כדי לשלוט בזיכרון או לתייק אותו, אלא כדי להיפתח אליו, לתת לו לגעת בהווה ולשנות אותו. הזמינות הזאת היא תנאי לכל מפגש אמיתי, בין עם אדם חי ובין עם זיכרון.

פשטות אבודה וחוסן שקט

סרטו הקצר של פול סלינג, רומניה 2025, משלב אנימציית תלת ממד עם אלמנטים מצוירים ביד, ומן הצירוף עולה תחושת פשטות שנעלמה. מרסל ראה בפשטות הזאת לא עוני אלא עושר אחר, חוסן שקט של מי שידע להיות נוכח בעולם קטן בלי לתבוע ממנו יותר משיש בו. הכיסא הצנוע נעשה עדות לכך שהמשמעות אינה תלויה בגודל, שדווקא בדברים הקטנים והשקטים נאגרת האמת העמוקה ביותר. הסבים לא הותירו אחוזה, הם הותירו כיסא, וזה, מסתבר, הרבה יותר.

העקבות שמותירים בנו

הסרט מדבר על העקבות שמותירים אלה שעיצבו אותנו, ומרסל היה מוסיף שהעקבות הללו אינן נחלה שיש לרשת ולסגור אלא סוד שיש להמשיך ולחיות. אין פותרים אותם ואין מסיימים אותם, ממשיכים לשאת אותם ולתת להם לפעול. הכיסא הקטן אינו מכשיר לזיכרון אלא צורה של נאמנות שממשיכה לפעול הרבה אחרי שהיושבים עליו הלכו. להישאר נאמן, אצל מרסל, איננו להיצמד לעבר אלא לתת לו ללוות את ההווה, כנוכחות שאינה מרפה ואינה מכבידה.

הנאמנות כמעשה מתחדש

מרסל דיבר על נאמנות יוצרת, פידליטה קריאטריס, ולא על נאמנות שהיא רק שמירה על מה שהיה. נאמנות אמיתית, לימד, איננה חזרה מכנית על העבר ואינה קיפאון, אלא מעשה חי ומתחדש שבו אני מחזיק בקשר גם כשהנסיבות משתנות וגם כשהאהוב איננו. הכיסא הקטן אינו מזבח שאסור לגעת בו, הוא הזמנה מתמדת לחדש את הקשר עם מי שישבו עליו. היוצר ששב אל עולם סביו אינו קופא בנוסטלגיה משתקת, הוא ממשיך ליצור מתוך העבר, לתת לו חיים חדשים בהווה. זו, אצל מרסל, צורת הזיכרון היחידה שאינה מוות, זיכרון שאינו קבר אלא נביעה, נאמנות שהיא עצמה מעשה של יצירה.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

ארבע דקות מדיטטיביות על נוכחות שאינה מסתלקת. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.