דמוקריטוס לימד שכל מה שקיים עשוי משני יסודות בלבד, אטומים וריק. האטומים הם חלקיקים בלתי נחלקים הנעים בחלל הריק, ומצירופיהם נוצר כל דבר שאנו רואים. המילה אָטוֹמוֹס פירושה מה שאי אפשר לחתוך עוד. 'איש הבועות' מספר על גבר בודד המבלה את ימיו מול הטלוויזיה ומפוצץ בועות פלסטיק, וכל בועה כזאת היא כמעט המחשה קטנה של תורת האטומיסטן, קרום דק של חומר סביב נפח של ריק. דמוקריטוס נחשב לאבי המטריאליזם, וטען שאפילו הנפש עשויה אטומים דקים במיוחד, ושמאחורי כל תופעה עומד רק משחק של חלקיקים בחלל ריק. דווקא מתוך התמונה המפוכחת הזאת, של עולם חסר תכלית העשוי אטומים וריק, ביקש דמוקריטוס למצוא שלווה, ולא ייאוש, וזהו המתח שהסרט חי בתוכו.
הבועה כאטום ריק
הבועה בעטיפת הפלסטיק היא חלל כלוא. אצבע לוחצת, הקרום נשבר, והריק שבפנים מתמזג עם האוויר שבחוץ. דמוקריטוס היה מוצא בכך משל, שהעולם כולו הוא ריק שסביבו נדים אטומים. הגבר בסרט מפוצץ בועה אחר בועה כאילו הוא מנסה לגעת בריק עצמו, לחוש אותו רגע אחר רגע. התנועה החוזרת אינה סתם הרגל, היא כמעט מדיטציה חומרית על היחס בין המלא ובין הריק שממנו הכול עשוי.
הבדידות כחלל
הריק אצל דמוקריטוס אינו רק מושג פיזי, הוא התנאי שמאפשר תנועה. בלי ריק לא היה מקום שהאטומים ינועו בו. הבדידות של הגבר היא ריק מסוג אחר, מרחב שנפער בחייו, אבל גם הוא מאפשר תנועה, את התנועה של המחשבות, של הרוחות שהוא מנסה להשתיק. הסרט מרמז שהפעולה הכפייתית של פיצוץ הבועות היא ניסיון למלא את הריק ברעש קטן, להעסיק את הידיים כדי שלא להישאר לבד מול החלל.
הכול צירוף מקרים של אטומים
דמוקריטוס לימד שאין תכלית ואין כוונה בעולם, יש רק אטומים הנפגשים ונפרדים לפי הכרח. הדברים נראים כאילו נוצרו למטרה, אבל אין מאחוריהם אלא צירוף. הגבר מול הטלוויזיה, מוקף בשגרה חסרת פשר, חי כמו בעולם דמוקריטי כזה, רצף של רגעים שנדמים מקריים. אבל הסרט מרמז שמאחורי ההרגל המוזר מסתתר סוד, כלומר שיש כאן סיבה, שהאטומים האלה מסודרים בתבנית שיש בה משמעות אחרי הכול.
הסוד שמאיים לצוף
יש אירוניה בכך שסוד מאיים לצוף בסיפור על בועות. בועה צפה ומתפוצצת, וגם הסוד עולה מן העומק אל פני השטח ומאיים לשנות הכול. דמוקריטוס דיבר על דברים גלויים ועל דברים נסתרים, וקבע שהאמת שוכנת בעומק, מתחת למראה החושים. הבועות הן פני השטח, הריק הגלוי, אבל הסוד הוא האטום הכבד שנע מתחת, האמת המבנית שכל השגרה הזאת נועדה, אולי, בדיוק כדי לכסות עליה.
אאתומיה, השלווה
דמוקריטוס נודע כפילוסוף הצוחק, ותכלית תורתו הייתה אֶאוּתְימיָה, מצב רוח טוב ויציב, נפש שאינה נסחפת אחר פחד או תשוקה. הגבר בסרט רחוק מן השלווה הזאת, כפייתיותו מעידה על נפש שאינה במנוחה. סרטו הקצר של סרג'יו גומס, ברזיל 2026, מראה אדם התקוע בין המלא לריק בלי למצוא את האיזון, ושואל בשקט אם השבירה של הבועה, כמו העלאת הסוד, היא סוף השלווה או תחילתה.
הדימויים שנושרים מן המסך
דמוקריטוס הסביר את הראייה בכך שמכל עצם נושרים כל העת קרומים דקיקים של אטומים, אֵידוֹלַה, דימויים שטסים באוויר ופוגעים בעין. אנו איננו רואים את הדברים עצמם אלא את הקרומים שהם משילים. הגבר בסרט יושב מול הטלוויזיה, מופצץ באידולה של דימויים שאינם שלו, קרומים דקים של עולם שנשפכים עליו בלי הרף. הבועות שהוא מפוצץ הן כמעט תגובה לאותה הצפה, מגע ממשי ביד מול מבול של תמונות חסרות גוף. הסרט מעמיד זה מול זה את הריק הצבעוני של המסך ואת הריק הממשי של הבועה, ושואל איזה מהם אמיתי יותר.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
כל בועה היא ריק קטן שאנחנו מפוצצים כדי לא לשמוע את הגדול. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.