מרטין היידגר טען שמהות הטכנולוגיה איננה טכנית כלל, ואינה עוד כלי בין כלים. הטכנולוגיה המודרנית היא אופן של גילוי עולם, דרך שבה הכול מופיע לפנינו, ואופן זה הוא מה שהוא כינה גֶה-שְטֶל, הצבה. היא מגלה את כל הקיים כמלאי זמין, שטנדינג רזרב, חומר גלם הממתין להיות מנוצל, מנוהל, מסודר לפי הרצון האנושי. הנהר נעשה ספק כוח, היער נעשה מלאי עץ, והאדם עצמו נעשה משאב. ד"ר ביל קורטין, המנתח האחוז אובססיה לניסויים אסורים, המחזיק ראש כרות בחיים ומחפש לו גוף חדש, הוא כמעט אלגוריה מושלמת לאדם ההצבה.
ראש בלי גוף, אדם בלי תכלית
הזוועה בסרט אינה רק גופנית, אינה רק הראש המונח על השולחן. היא נובעת מן היחס עצמו. קורטין אינו רואה מול עיניו אדם אהוב אלא בעיה הנדסית, גוף פגום שיש להשלים בגוף חדש ומתאים יותר. היידגר היה מזהה כאן את ההצבה במלוא עוצמתה, את הרגע שבו אפילו חייו של אדם קרוב, של הארוסה, נעשים משאב, פרויקט, חומר לעבודה. הראש הכרות המתחנן למות הוא בדיוק מה שההצבה משאירה מן האדם כשהיא נוטלת ממנו את תכליתו ואת כבודו ומותירה רק תפקוד.
הרצון שאין לו גבול
מדע כשלעצמו אינו רשע, והיידגר לא היה לודיט המבקש לנפץ מכונות. אך הוא הזהיר מפני היוהרה שרואה בכול חומר לעיצוב, שאינה מכירה בשום גבול. קורטין הוא גיבור פרומתאי שאינו מכיר בקדוש, שמבקש לכפות את רצונו על החיים ועל המוות עצמם, לנצח את הסופיות באמצעות האזמל. אצל היידגר זו סכנת הסכנות, לא זו או אחרת מהמצאותיה של הטכנולוגיה, לא נזק מסוים, אלא היחס עצמו שאינו מכיר עוד בשום דבר כבעל ערך בפני עצמו, שהכול נעשה בו זמין ובר החלפה.
הגוף החדש והשקר של השלמות
קורטין יוצא בין מועדוני לילה ובתי מלון לחפש גוף חדש מושלם לארוסתו. החיפוש הזה חושף עד תום את ההיגיון של ההצבה, שבו הכול ניתן להחלפה, לשדרוג, לאופטימיזציה בלתי פוסקת. אין קדושה בגוף ואין ייחוד באדם, יש רק התאמה למפרט, רק חלק שאפשר להחליף בחלק טוב יותר. היידגר ראה בכך את השיא של השכחה, שכחת ההבדל היסודי בין דבר שהוא מלאי, שערכו רק בשימושו, ובין ישות שיש לה קיום משלה וכבוד משלה שאינו נמדד בתועלת.
קלאסיקה גרוטסקית שמדברת אלינו
סרטו של ג'וזף גרין, ארצות הברית 1962, הוא קלאסיקת אימה ומדע בדיוני מפולחן הבי מוביז, ובגרוטסקה שלו, בתפאורות הזולות ובמפלצת שבמעבדה, מסתתרת שאלה עכשווית מאוד. בעידן שבו אנו מדברים על שדרוג הגוף, על הנדסת חיים, על ניהול המוות ועל הארכתו, קורטין אינו נראה עוד רחוק כל כך, ואולי אף מבשר. הסרט, שנועד בראש ובראשונה להבהיל ולבדר, מזמין בלי כוונה למחשבה על הגבול שאנחנו מוכנים לחצות בשם הרצון לתקן ולשלוט.
לזכור את מה שאינו מלאי
היידגר לא קרא לנטוש את הטכנולוגיה ולא לשוב אל עידן קדום, הוא קרא ליחס חופשי כלפיה, ליכולת להשתמש בה בלי להיבלע ביחס ההצבה, בלי שהיא תיעשה למבט היחיד שלנו על העולם. התרופה לאובססיה של קורטין אינה מדע פחות אלא כבוד רב יותר, ההכרה שיש דברים, ובראשם האדם, שאינם חומר גלם ולעולם לא יהיו. הראש המתחנן למות מזכיר לנו, מבעד לאימה, מה נשאר מן האדם כשאנו שוכחים את ההכרה הזאת ומתייחסים לחיים כאל מלאי לניהול.
המדע שמחשב ואינו חושב
היידגר טען טענה חריפה, שהמדע מחשב אך אינו חושב, במובן העמוק של המילה. הוא מודד, מנתח, שולט, אך אינו שואל את השאלה שקודמת לכול, שאלת המשמעות של ההוויה עצמה. קורטין הוא גאון של חישוב, אמן של שליטה בחיים ובמוות, אך הוא עיוור לחלוטין לשאלה מה פשר החיים שבהם הוא שולט, מהו כבודו של האדם שאותו הוא מנתח. דווקא הגאונות הטכנית, כשהיא מנותקת מן החשיבה, נעשית מפלצתית. הסרט, בכל תמימותו הז'אנרית, נוגע בכך בלי משים, ומזכיר שהיכולת לעשות אינה עונה על השאלה אם ראוי לעשות, ושבין השתיים פעורה תהום שרק החשיבה, לא החישוב, יכולה לגשר עליה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שבעים ואחת דקות של אימה מפולחנת שמעוררת שאלות חדשות. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.