יוהאן גוטליב פיכטה ביקש להעמיד את כל הפילוסופיה על יסוד אחד, האני. האני, אמר, מניח את עצמו, ובאותה תנועה מניח מולו את מה שאינו הוא, את הלא-אני. כל הכרה נולדת מן היחס הזה, מן הגבול שבין העצמי לעולם, שכן בלי גבול לא הייתה מודעות. 'דמעות של דג נודד' מגלם את המבנה הזה בדימוי אחד נוקב: אדם מתעורר בבוקר וגילה שהפך לדג באקווריום של האדם שהוא אוהב.
האני שמניח את עצמו
יוהאן גוטליב פיכטה יצא מנקודה אחת, מן הפעולה שבה האני מודע לעצמו. אך מודעות עצמית, טען, אפשרית רק כשיש גבול, כשיש משהו שאינו האני שממנו הוא נבדל. האני מניח מולו את הלא-אני כדי שיוכל לדעת את עצמו כנפרד ממנו, שכן דבר שאין לו גבול אינו יכול לדעת את עצמו. כך אין תודעה בלי עולם, ואין עצמי בלי מה שמחוצה לו. הזהות נבנית תמיד ביחס, על הגבול שבין הפנים לחוץ, בין מי שאני למה שאינו אני. פיכטה הפך בכך את הגבול, שנדמה כמכשול, ליסוד עצמו של ההכרה, לתנאי שבלעדיו לא היה כלל מי שיכיר.
להתעורר מעבר לזכוכית
הדמות מתעוררת כדג בתוך אקווריום, נתונה בעולם שקוף אך סגור, רואה הכול ומובדלת מהכול. הזכוכית היא בדיוק אותו גבול פיכטיאני, קו שמפריד בין האני לבין מי שהוא אוהב. הוא רואה אותה, קרוב אליה עד מאוד, ובכל זאת מובדל לחלוטין, חסום בידי מחיצה שקופה שאי אפשר לחצות. המצב הזה מדגיש את מה שפיכטה לימד, שהתודעה תמיד כלואה בתוך נקודת המבט של עצמה, ושהאחר, ולו הקרוב ביותר, נותר מעבר לגבול שאי אפשר למחוק. האקווריום אינו רק מלכודת בסיפור אלא תמונה של עצם מצב ההכרה, שבו כל תודעה שוחה בתוך עולמה שלה ומביטה החוצה דרך זכוכית.
קרבה שרואים ולא נוגעים
הסרט מתאר קרבה שאפשר לראותה רק מבעד לזכוכית. זהו ניסוח מדויק של הפרדוקס הפיכטיאני. האני משתוקק להתאחד עם הלא-אני, לבטל את המרחק, ובכל זאת עצם קיומו תלוי בהיבדלות ממנו. אילו נמחקה הזכוכית לגמרי, היה נמחק גם הגבול שמאפשר לאני להיות אני, והאוהב היה מאבד את עצמו באותו רגע שבו היה מתאחד עם אהובתו. הקרבה שבסרט אינה חסרה במקרה, בשל תקלה שאפשר לתקן, היא חסרה מעצם מבנה הקיום, שבו לראות ולא לגעת הוא תנאי ההכרה עצמו. המרחק אינו כישלון של האהבה אלא הצורה שבה היא בכלל אפשרית, שכן רק מי שנפרד יכול לאהוב.
אהבה בלי מילים
הסרט מדבר על אהבה שאין לה מילים. פיכטה הראה שהמפגש עם האחר קודם לשפה, שהוא מונח ביסוד ההכרה עוד לפני שנאמרת מילה אחת. הדג אינו יכול לדבר, נחסם מן השפה, אך יחסו אל אהובתו ממשי לא פחות, אולי אף יותר. חוסר המילים אינו כישלון של תקשורת אלא חשיפה של השכבה העמוקה שבה האני פוגש את הלא-אני, שכבה שקודמת לכל ניסוח ושבה הכמיהה עצמה היא הלשון. במקום שבו המילים נעצרות מול הזכוכית, נותרת עדיין הפנייה, המבט, הרצון. פיכטה היה אומר שזו השכבה היסודית של הקיום, היחס אל האחר שקיים עוד לפני שהוא לובש דיבור, והוא מה שהופך את האני למי שהוא.
המאמץ שאין לו סוף
פיכטה ראה את האני כשואף בלי הרף לבטל את הגבול שבינו לבין העולם, מאמץ אינסופי שלעולם אינו מגיע אל תכליתו. אילו הושג הביטול המלא, היה נעלם גם האני. הדג הנודד שבכותרת נושא את המאמץ הזה, נדידה שאין לה יעד שאפשר להגיע אליו ולנוח בו. הוא שוחה אל האהובה שמעבר לזכוכית ולעולם אינו חוצה אותה, וכל תנועה מקרבת ומרחיקה כאחד. הדמעות שבשם הן דמעות המאמץ הזה, של הכמיהה שאינה פוסקת ואינה נענית עד תום. אך פיכטה לא ראה במאמץ האינסופי טרגדיה בלבד, אלא את עצם הפעימה של הקיום, את הכוח שמניע את האני להמשיך לשאוף גם כשהתכלית נותרת מעבר להישג.
הזכוכית כתנאי
קל לראות בזכוכית מכשול בלבד, קיר שיש להרוס. אך פיכטה מלמד לראות בה גם תנאי, יסוד שבלעדיו לא היה דבר. בלי הגבול לא הייתה אהבה, שכן לא היה מי שיאהב את מי, לא היה עצמי נפרד שיכמה אל אחר. סרטו הקצר של רין איאסה, יפן 2025, פנטזיה רומנטית מתוקה מרירה, מחזיק את שני הצדדים יחד, את הכאב ואת התנאי. הזכוכית מפרידה אך גם מאפשרת, כואבת אך גם מכוננת, גוזרת מרחק אך גם יוצרת את שני הצדדים שביניהם הוא נמתח. בזה הוא נאמן לתובנה הפיכטיאנית שהעצמי והאחר נולדים תמיד יחד, משני צדי אותו גבול דק, ושמה שמפריד ביניהם הוא גם מה שמחבר אותם ומעניק לאהבה את צורתה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שמונה דקות של קרבה מבעד לזכוכית. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.