בשנת 1949 הציג ז'אק לאקאן את שלב המראה, הרגע שבו הפעוט מזהה לראשונה את בבואתו ומתמוגג. אלא שלאקאן הפך את הרגע החגיגי לפצע, הילד מזהה כדמות שלמה ומאוחדת דווקא משהו שנמצא מחוצה לו, ומכאן ואילך הזהות שלו בנויה על זר שנראה כמוהו. שומר בטחון בפארק בבייג'ינג נתקל באיש שמרגיש מוכר להחריד אך זר לחלוטין, וזהו בדיוק המפגש שלאקאן תיאר.

הזיהוי שהוא גם ניכור

הפעוט אינו מסוגל עדיין לשלוט בגופו, הוא חש עצמו מפורק ומגושם, אך במראה הוא רואה צורה שלמה. הוא מאמץ את הדמות הזו ואומר, זה אני. לאקאן הדגיש את הפרדוקס, ההכרה העצמית נולדת מהזדהות עם משהו חיצוני, עם תמונה. מאותו רגע האני איננו מרכז שקוף לעצמו אלא בבואה מושאלת. השומר שרואה באיש הזר פנים מוכרות חוזר בלי דעת אל אותה סצנת מקור.

המוכר להחריד

הצירוף מוכר אך זר איננו סתירה, הוא המבנה עצמו של שלב המראה. הבבואה מוכרת מפני שהיא אני, וזרה מפני שהיא שם, בחוץ, הפוכה ובלתי מושגת. לאקאן קרא לדמות האידיאלית הזו האני האידיאלי, הצורה השלמה שאנו נמדדים מולה ולעולם איננו משיגים. האיש המסתורי בפארק מתפקד כמראה חיה, נוכחות שמחזירה לשומר את עצמו במצב שלא יוכל להגיע אליו.

הסדר המדומה

לאקאן כינה את ממד הבבואות והדימויים בשם הסדר המדומה. זהו עולם של תמונות, זהויות ויריבויות מבט, שבו כל אחד מנסה לתפוס את מקומו של האחר. אין בו אמת פשוטה, יש בו רק שיקופים. הסרט, שכולו מפגש דמום בין שני גברים שאחד מהם אולי אינו אלא צל של השני, מתקיים כולו בממד הזה. גם ההזמנה לארוחת ערב היא ניסיון לקבע יחס יציב מול דמות שאיננה מפסיקה להחליק.

רוח רפאים או בבואה

הכותרת רוח רפאים מטעה ומדייקת בעת ובעונה אחת. הרוח הרודפת איננה מן המתים, היא הבבואה של החי. לאקאן היה אומר שכל אחד נרדף בידי הדמות שאיתה הזדהה כתינוק, אותו זר שלם שהתחזה לעצמנו. השומר אינו פוגש שד חיצוני, הוא פוגש את הצורה שנתנה לו לראשונה תחושה של אני, וכעת היא חוזרת לתבוע את חובה.

מבט מן החורשה

הסרט מתרחש ביום קיץ בחורשה קטנה, מרחב פתוח ובכל זאת סגור, כמו חדר של מראות ירוקות. לאקאן לימד שאיננו יכולים לצאת מן הסדר המדומה בכוח הרצון, אנו יכולים רק להכיר בכך שהאני שלנו הושאל מן החוץ. הצפייה בשני הגברים היא צפייה בעצם התהליך שבו נבנית זהות, ובמחיר הניכור שהיא גובה. סרטו הקצר של הו זֶה, סין 2026.

היריבות שבבסיס ההיכרות

לאקאן הראה שהסדר המדומה איננו רק ממד של דימויים אלא גם זירה של יריבות. משום שהאני שאול מדמות חיצונית, כל מפגש עם דומה מעורר מתח, שכן האחר מחזיק במקום שאני מבקש לעצמי. בשני הגברים שבסרט, שאחד מהם מרגיש מוכר ומאיים בעת ובעונה אחת, פועלת בדיוק הדינמיקה הזו. הזרות שלהם איננה של ניגוד אלא של דמיון מוגזם, קרבה שמאיימת לבלוע. לאקאן היה מסביר שהפחד מן הכפיל איננו פחד מפני מישהו אחר לגמרי, אלא מפני מי שתופס את מקומי ומאיים לרוקן אותי מזהותי. ההזמנה לארוחת ערב, מעשה של קרבה ואירוח, נושאת בתוכה גם את המתח הזה, שכן לשבת מול הכפיל פירושו לשבת מול השאלה מי משנינו הוא האמיתי. הסרט משאיר את השאלה פתוחה, ובכך הוא נאמן ללאקאן, שלימד כי בסדר המדומה אין הכרעה סופית, יש רק בבואות שממשיכות להחזיר זו את זו עד אין קץ.

לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס

סרט על פגישה עם זר שהוא אולי הבבואה שלנו עצמנו. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.