בזקנתו כתב לב טולסטוי חיבור שבו ניסה להשיב על שאלה פשוטה לכאורה, מהי אמנות. תשובתו היתה שאמנות אינה יופי ואינה מיומנות טכנית, אלא העברה של רגש: אדם שחווה רגש מעורר אותו מחדש בעצמו ומוסר אותו לאחרים, עד שהם נדבקים בו וחווים אותו כשלהם. "צלילי ברזיליה בלוז" הוא סרט על מסע כזה של הדבקה, שבו ז'אנר שנולד בארצות הברית עובר יבשת ומדביק עיר שלמה ברגשו, עד שהיא הופכת אותו לשלה. טולסטוי כתב את חיבורו מתוך מרד באמנות של המעמדות הגבוהים, שנעשתה לדעתו מנותקת ומתחכמת, וקרא לחזור אל אמנות פשוטה וכנה שכל אדם יכול להידבק בה, בדיוק כפי שהבלוז מדבר אל כול.
בלוז שחוצה יבשת
הבלוז נולד בארצות הברית מתוך כאב ותקווה, והגיע לבירת ברזיל, לברזיליה, שם התפתח עד שלבש צורות ומאפיינים ייחודיים משלו. טולסטוי היה רואה בכך הוכחה חיה לטבע האמנות. הרגש שהוטבע במוזיקה אינו נעצר בגבול הלשון או המדינה, ואינו זקוק לדרכון. הוא נמסר הלאה, וכל מי שנוגע בו נדבק ומעביר אותו הלאה. הבלוז לא זקוק לתרגום כדי לפעול, מפני שהוא מדבר בשפה שטולסטוי ראה כאוניברסלית, שפת הרגש האנושי המשותף לכול. אדם שמעולם לא שמע על ההיסטוריה של הבלוז יכול בכל זאת להיסחף אחריו, מפני שהכאב והתקווה שבו מדברים ישר אל הלב, בלי לעבור דרך הידע או השפה.
ההדבקה כמבחן
טולסטוי הציע מבחן פשוט לאמנות אמיתית: עוצמת ההדבקה. ככל שהרגש נמסר ביתר כנות ובהירות, וככל שהוא מאחד יותר אנשים בחוויה משותפת אחת, כך האמנות אמיתית יותר, בלי קשר לתחכומה. הסרט מציג אמנים שהתחילו את התנועה ואחרים שממשיכים להחיות אותה עד היום, ובכך הוא מראה את ההדבקה בפעולה חיה: הרגש עובר מדור לדור, ממבצע למאזין ובחזרה, וכל מפגש כזה הוא רגע שבו האמנות עושה בשקט את מלאכתה.
אנשים מכל קצוות העולם
ברזיליה נבנתה בידי אנשים שהגיעו מכל קצוות המדינה והעולם כדי להקים עיר חדשה יש מאין. טולסטוי ראה באמנות את הכוח שמסוגל לאחד את המפוזרים, לגשר על ההבדלים העמוקים דרך רגש משותף. הבלוז בברזיליה עושה בדיוק זאת: הוא נעשה שפה משותפת לבנאים ולמהגרים, לזרים שהפכו לשכנים ואז לקהילה. המוזיקה אינה רק ליווי נעים לבניית העיר, היא עצמה חומר בניין, מארג רגשי שמחבר בין מי שאין להם מוצא, שפה או עבר משותפים.
הכנות מול הזיוף
טולסטוי הבחין בחדות בין אמנות אמיתית לאמנות מזויפת. המזויפת מחקה רגש כדי לבדר, להרשים או למכור, האמיתית נובעת מחוויה כנה של היוצר. הבלוז, ז'אנר שצמח מתוך סבל ותקווה של ממש, נושא בתוך שורשיו את הכנות הזאת. הסרט אינו מציג ראווה של וירטואוזיות מסחררת אלא הזמנה למסע של סיפורים ושירים מפי האמנים עצמם. הכנות הזאת היא שהופכת אותו, במונחי טולסטוי, לאמנות של ממש ולא לחיקוי מלוטש שלה.
מוזיקה שנשארת חיה
טולסטוי חשש שהאמנות הופכת לעיסוק של מומחים המנותקים מן העם. הבלוז של ברזיליה הוא בדיוק ההיפך: אמנות של אנשים חיים, שממשיכה לעבור מיד ליד ומפה לפה ולא מתאבנת במוזיאון. הסרט מראה לא רק את המייסדים אלא גם את הממשיכים, ובכך מעיד שהרגש עדיין נמסר, שהשלשלת לא נקרעה. אמנות חיה, לימד טולסטוי, ניכרת בכך שהיא עדיין מדביקה, שעדיין יש מי שנדלק ממנה ומוסר אותה הלאה אל הבא אחריו.
אחוות בני אדם
בשביל טולסטוי, ייעודה העליון של האמנות היה לקדם את אחוות בני האדם, לגרום להם לחוש שהם שייכים זה לזה. צלילי הבלוז של ברזיליה עושים זאת בשקט, בלי הכרזות: הם הופכים אוסף של זרים לקהילה שחולקת רגש אחד. הסרט, שהוא הזמנה למסע של שירים, מחזיק את החזון הזה במלואו. הוא מזכיר שמוזיקה אינה קישוט, אלא אחת הדרכים העמוקות שבהן בני אדם מודיעים זה לזה, בלי מילים, שאינם לבד בעולם.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
מסע של שירים שמחברים עיר שלמה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.