רומי, המשורר הסופי הגדול, פתח את יצירתו המסנווי בקינה של חליל קנה. הקנה נכרת מן האגם שבו צמח, ומאז הוא מייבב, וכל נעימה שיוצאת ממנו היא בכי על הפרידה מן השורש. הצליל היפה נולד דווקא מן הכריתה. סאודדה, אותו רגש ברזילאי שאין לו תרגום, געגוע עמוק אל מה שהיה או אל מה שלא היה מעולם, הוא בדיוק אותו יבב, ותרגומו האמיתי אינו מילה בשפה אחרת אלא צלילו של החליל, המשמיע את הכאב שהמילים אינן יכולות לשאת. הבחירה של הסרט במוזיקה במקום בהסבר היא כשלעצמה נאמנות לרומי, שידע שיש רגשות שרק הצליל יכול לגעת בהם.
הקנה הכרות
סוד החליל, לפי רומי, הוא שרק מה שנחתך יכול לשיר. אלמלא נכרת הקנה מן האגם, לא היו בו הנקבים שדרכם עובר האוויר ונעשה מנגינה. הכאב של הפרידה הוא תנאי למוזיקה. סאודדה נושא בדיוק את המתח הזה, שהוא רגש כואב ויפה כאחת. הסרט, יצירה פואטית מוזיקלית, מבקש להשמיע את הצליל שנולד מן החיתוך, את היופי שאפשר רק כאשר יש חסר שממנו הוא בוקע. השלמות הדוממת של הקנה בעודו באגם אינה יכולה לשיר, ורק הפצע פותח בו את הפה.
געגוע בלי מושא
הייחוד של סאודדה, כמו של געגוע הקנה, הוא שלעתים אין לו מושא ברור. איננו יודעים תמיד למה בדיוק אנו מתגעגעים. רומי הבין שהגעגוע העמוק ביותר אינו אל מקום או אדם, אלא אל המקור עצמו, אל אותה אחדות שממנה נכרתנו כשבאנו אל העולם. הסרט מונה ריחות, מקומות, תצלומים, זמנים, כאילו מחפש את הכתובת, אך הגעגוע חורג מכולם, ומצביע אל מה שמעבר לכל מושא מסוים. כל ריח וכל תצלום הם רק שם זמני לכיסופים שאין להם באמת כתובת, שכן הם כיסופים אל השורש עצמו.
מוזיקה כשפת הגעגוע
רומי בחר בחליל, כלומר במוזיקה, ולא במילים, כדי לבטא את הגעגוע. גם הסרט הוא יצירה מוזיקלית שבה הרמוניות ורגשות מייתרים מילים. יש רגש עמוק מכדי שיילכד בשפה, ורק הצליל יכול לשאתו. סאודדה נמלט מן התרגום בדיוק מן הסיבה הזו: הוא שייך לרובד שלפני המילים, לאותה נעימה של חליל שאומרת הכל בלי לומר דבר, ומגיעה אל השומע ישר אל הלב. המילה עוצרת בשער השכל, ואילו הצליל חומק מתחתיו ונוגע במקום שבו הגעגוע באמת שוכן.
הפרידה כאהבה
לפי רומי, הגעגוע הוא צורתה של האהבה כשהיא רחוקה ממושאה. אין געגוע אלא למי שאהבנו. הכאב הוא עדות לקשר, לא היפוכו. סאודדה, על כן, אינו רק עצב, הוא הוכחה שהיה משהו יקר. הסרט אינו מבכה אובדן ריק, הוא חוגג את עצם היכולת להתגעגע, שכן היא מעידה על עומק של אהבה שנשארה חיה גם כשמושאה נעדר, כמו הקנה הזוכר את האגם. מי שאינו אוהב אינו מתגעגע, ולכן הכאב של הגעגוע הוא בעצם עדות מתוקה לכך שהלב עדיין קשור.
מתיקות שבתוך הכאב
סאודדה מוכר תמיד כתערובת של מתיקות ומרירות, ולא כעצב טהור. גם רומי לא ראה בגעגוע רק סבל, אלא נתיב, דרך שבה הנפש נמשכת בחזרה אל מקורה. הכאב הוא המצפן, הוא המורה שמזכיר לנו כל העת שאיננו במקום שאליו אנו שייכים באמת. הסרט הברזילאי מכיל את שני הקצוות, ומסרב להפריד ביניהם, בדיוק כפי שהמסנווי מלמד שהיבב של החליל הוא בעת ובעונה אחת קינה על הפרידה וזמר של אהבה שאינה מרפה.
לשוב אל האגם
המסנווי כולו הוא, במובן מסוים, מסע חזרה אל האגם, ניסיון של הקנה לשוב אל שורשו דרך השירה עצמה. גם סאודדה נושא בתוכו כיסופים לשיבה, לחיבור מחדש. סרטו הקצר של ג׳קסון אבקאטו, ברזיל 2024, הופך את הגעגוע ליצירה, ובכך ממשיך את חוכמת רומי: שהדרך היחידה לשאת את הפרידה היא להפוך אותה למנגינה, ולתת לחסר עצמו להיות מקור של יופי. השיר אינו מבטל את הגעגוע, הוא הופך אותו לגשר, ובכך מקרב במעט את הקנה אל האגם שממנו נכרת.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
יצירה מוזיקלית על הגעגוע שאין לו תרגום. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.