אלסדייר מקינטאייר ביקש בספרו הגדול להשיב לפילוסופיה המוסרית את מה שאבד לה: ההבנה שאדם אינו יצור בודד המחליט מאפס, אלא נושא של סיפור שכבר החל לפניו. לשאלה מה עלי לעשות, טען מקינטאייר, אפשר לענות רק אם קודם עונים על השאלה של איזה סיפור אני מוצא את עצמי חלק ממנו. "סן אנטוניו דה לוס אלטוס" של סבסטיאן גונזלס הוא דוקומנטרי שכולו מעשה כזה: כפר ונצואלי מספר את הסיפור שממנו הוא עשוי ומבין את עצמו דרכו. מקינטאייר כתב מתוך ביקורת על העולם המודרני, שבו האדם מדמיין את עצמו כפרט חופשי ומנותק שבורא את ערכיו לבדו, ושכח שרק בתוך קהילה ומסורת נעשות מילים כמו נאמנות וכבוד למשהו ממשי.
חמישה קולות של מקום
חמישה תושבים מספרים על מוצאם, על שורשים שנטועים במהגרי האיים הקנריים, על המרקם האתני ועל התפתחות המקום לאורך הזמן. מקינטאייר היה רואה בכך לא אוסף זיכרונות פרטיים אלא בנייה של זהות משותפת. אדם, לדבריו, יורש מן המשפחה ומן הכפר חובות, ציפיות ומורשת, וכל אלה מהווים את הנתון שממנו מתחילים חייו. חמשת הקולות אינם מדברים רק על עצמם, הם מרכיבים יחד את דמותו של מקום, קול אחד שנשמע מפי רבים. אף אחד מהם אינו יכול לספר את הסיפור לבדו, שכן הזהות של הכפר אינה נמצאת באדם אחד אלא במרקם שנארג בין כולם, בזיכרון המשותף שאיש אינו הבעלים הבלעדי שלו.
המסורת כשיחה נמשכת
מקינטאייר הגדיר מסורת חיה כוויכוח מתמשך על מה שחשוב, ויכוח שנמשך לאורך דורות ואינו נחתם. מסורת שחדלה מן הוויכוח מתה והפכה לפולחן ריק, ומסורת חיה ממשיכה לפרש את עצמה מחדש בכל דור. הסרט מראה מסורת חיה כזאת: השורשים הקנריים אינם שריד מוזיאוני שמאובק במקום, אלא חומר שממנו הקהילה מבינה את הווהה. הזיכרון של המייסדים נמסר הלאה לא כדי לקפוא, אלא כדי לאפשר לדור הבא להמשיך את השיחה בקולו שלו.
מן המייסדים אל הצעירים
הסרט נע מן המייסדים ועד חזון העתיד מלא התקווה של הצעירים. אצל מקינטאייר זו התנועה המהותית של סיפור: לחיים יש אחדות נרטיבית, מהלך שמוביל מהתחלה דרך הווה אל עתיד ומעניק להם משמעות. הצעירים בסרט אינם מתחילים מדף חלק וריק. הם ממשיכים עלילה שהחלה בהגירה הקשה מן האיים, ותקוותם לעתיד היא הפרק הבא באותו סיפור עצמו, לא סטייה ממנו ולא מרד בו אלא המשך טבעי שלו.
הזהות שאינה נבחרת מאפס
נגד התפיסה שהאדם המודרני בורא את זהותו יש מאין, מקינטאייר טען שאנו תמיד מתחילים ממקום, מעם וממסורת נתונה. אין בכך כבילה, שכן מתוך המורשת אפשר גם לצמוח, לחדש ואף לחלוק עליה. תושבי הכפר אינם כלואים בעברם הקנרי, אך גם אינם מנותקים ממנו ומרחפים בחלל. הם מבינים את עצמם דרכו, וההבנה הזאת היא שנותנת לחייהם קוהרנטיות, כיוון ומשמעות שאין להם בלעדיה, זהות שאפשר לעמוד בה.
הגירה כמורשת
סיפור הכפר הוא סיפור של הגירה, של אנשים שעקרו מן האיים הקנריים ובנו מקום חדש. מקינטאייר הבין שדווקא ניסיונות כאלה, של מעבר ושל בנייה מחדש, הם שמעצבים מסורת חזקה, שכן הם דורשים מן הקהילה להגדיר מה שווה לשמר ומה אפשר להשאיר מאחור. הזיכרון של המסע נעשה חלק מן הזהות, לא נטל אלא מקור גאווה. הצעירים יורשים לא רק מנהגים, אלא את הסיפור על אבות שהעזו לצאת לדרך ולהתחיל מחדש.
מקום כמארג של מידות
מקינטאייר קשר את המידות הטובות לקהילות חיות, שבהן מתאמנים בהן ומעבירים אותן הלאה בפועל. הנאמנות, הכנסת האורחים והחריצות של מהגרים אינן מופשטות, הן חיות בכפר מסוים ובסיפורו הקונקרטי. סרטו הדוקומנטרי של סבסטיאן גונזלס, ונצואלה 2024, מראה שקהילה אינה רק אוסף מקרי של פרטים, אלא מארג של מסורת שממנו האדם שואב מי הוא, ולתוכו הוא תורם את חלקו לפני שימסור אותו הלאה.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עשרים ושתיים דקות על שורשים שממשיכים לצמוח. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.