במסתו אבל ומלנכוליה משנת 1917 הבחין פרויד בין שני מצבים הנראים דומים. באבל, אדם מאבד אובייקט אהוב, מתאבל עליו לאורך זמן, ובסופו של תהליך משתחרר ופנוי לחיים. במלנכוליה התהליך נתקע, האובדן אינו מעובד, והאדם שוקע בעצב שאין לו קץ ובהאשמה עצמית. דוקומנטרי על העיירה הקנטברית ריינוסה, שהתמוטטה תחת מדיניות ההמרה התעשייתית של שנות השמונים, מתעד בדיוק צלקת כזו, אובדן שלא הצליח להפוך לאבל.
עבודת האבל
פרויד תיאר את האבל כעבודה, תהליך איטי ומכאיב שבו הנפש מנתקת בהדרגה את קשריה מן האובייקט שאבד. זו איננה חולשה אלא מלאכה הכרחית, ובסופה משתחררת האנרגיה הנפשית ויכולה להתקשר מחדש. אך עבודת האבל דורשת שיהיה ברור מה אבד ושתהיה לגיטימציה להתאבל. עיירה שאיבדה את מפעליה, את פרנסתה ואת עתידה, לעתים אינה זוכה למרחב הזה, והאובדן נשאר תלוי באוויר.
כשהאובדן אינו מעובד
במלנכוליה, כתב פרויד, האדם יודע את מי איבד אך לא מה איבד בו. האובדן עמום, נוגע בזהות עצמה. תושבי ריינוסה לא איבדו רק משרות, הם איבדו דרך חיים, מעמד, תחושת ערך. אובדן כזה קשה לעבד מפני שהוא נוגע במי שהם, לא רק במה שהיה להם. הצלקת הבלתי נמחית שהסרט מתאר היא סימן היכר של מלנכוליה קולקטיבית, פצע שלא הגליד מפני שלא ניתן היה לתחום אותו.
ההאשמה שנופלת פנימה
פרויד הבחין שבמלנכוליה ההאשמה, שהיתה אמורה להיות מופנית כלפי מי שגרם לאובדן, נופלת פנימה אל העצמי. הנפגע מאשים את עצמו במקום את הכוח שפגע בו. יש בכך תובנה חברתית חדה. קהילות שהוכרעו בידי החלטות כלכליות רחוקות נוטות לעתים להפנים את הכישלון, לחוש שהן עצמן אשמות בקריסתן. הסרט, בכך שהוא מחזיר את האחריות אל המדיניות, מבקש להפוך מלנכוליה חנוקה לאבל שאפשר לומר בקול.
עדות כתחילת ריפוי
דרך עדויות אישיות וצילומי ארכיון פורש הסרט את הסיפור, ובכך הוא עושה מעשה פרוידיאני. פרויד לימד שהדרך מן המלנכוליה אל האבל עוברת בדיבור, בהעלאת המודחק אל פני השטח. העדות היא בדיוק זאת, הפיכת כאב אילם למילים שאפשר לחלוק. כשהתושבים מספרים, האובדן העמום מקבל צורה, ומה שהיה צלקת סתומה מתחיל להיעשות סיפור שאפשר להתאבל עליו ולהמשיך הלאה.
זיכרון מול שכחה
הסרט מזמין למחשבה על החלטות פוליטיות שממוטטות קהילות, ובכך הוא נלחם בסכנה הגדולה של המלנכוליה, השכיחה. פרויד ידע שאובדן שלא עובד אינו נעלם, הוא ממשיך לפעול מתחת לפני השטח ומרעיל את ההווה. תיעוד האירועים הוא סירוב לשכוח, וסירוב כזה הוא תנאי לאבל אמיתי. רק מה שנזכר במלואו יכול, בסופו של דבר, להיעזב. סרטו הדוקומנטרי של ריצ'רד זובלזו, ספרד 2025.
אבל פרטי ואבל של רבים
פרויד כתב על אבל של יחיד, אך הבחין גם בכך שקהילות מתאבלות על אובדנים משותפים, על מולדת, על אידיאל, על דרך חיים. באבל קולקטיבי, כמו באבל פרטי, יש עבודה שיש לעשות, ויש סכנה של היתקעות. ריינוסה איבדה לא רק מפעלים אלא מרקם שלם של קיום, וזהו בדיוק סוג האובדן שקשה לעבד מפני שאין לו קבר אחד ואין לו מועד. הסרט, בכך שהוא אוסף עדויות ומעמיד אותן זו לצד זו, מבצע עבודת אבל ציבורית. הוא נותן לאובדן העמום שם, קול ופנים, והופך צלקת אילמת לסיפור משותף שאפשר לספר. פרויד היה מזהה בכך את הצעד ההכרחי, שכן רק מה שנאמר יכול להיעזב. אך הוא היה גם מזהיר, אבל של רבים תלוי בכך שהחברה תהיה מוכנה להקשיב, שתכיר באובדן כלגיטימי. סרט כזה הוא לפיכך לא רק תיעוד אלא מעשה, ניסיון ליצור את התנאים שבהם עיירה שלמה תוכל סוף סוף לאבל, ומתוך האבל להמשיך.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
עדות על עיירה שנאבקת להפוך אובדן אילם לאבל שנאמר בקול. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.