צ'רלס סנדרס פירס טען שכל מה שקורה בעולם נופל לאחת משלוש שכבות: איכות בפני עצמה, התנגשות עיוורת בין שני דברים, ותיווך שהופך את ההתנגשות למשמעות. הוא ראה בשכבה השלישית את העיקר, ואת רוב הפילוסופיה כניסיון כושל להסתדר בלעדיה. ״שיפוט 101 עם ג'ימי קורדרס״ הוא שלוש שעות של הדגמה מעשית לשכבה הזאת, בזירה שבה איש אינו אמור להבחין בה.
עיקרי הדברים
- פירס חילק את ההוויה לראשוניות, שניוניות ושלישוניות: איכות, התנגשות ותיווך.
- המכה בזירה היא שניוניות טהורה. השופט הוא זה שהופך אותה לאירוע שיש לו פשר עבור אלפי אנשים.
- ההכרעה בשבריר שנייה היא מה שפירס כינה אבדוקציה: ניחוש מלומד שמייצר את ההשערה הטובה ביותר.
- הטעות אינה כתם על המקצוע אלא המנוע שלו, שכן ספק מתעורר רק כשהרגל נשבר.
מה הן שלוש הקטגוריות של פירס?
ראשוניות היא איכות כפי שהיא, לפני שהיא נאמרת על משהו: אדמומיות, כאב, מתח באוויר. שניוניות היא עובדה גסה של התנגשות, כוח נגד כוח, גוף שנתקל בגוף. שלישוניות היא תיווך: חוק, הרגל, סימן, כל מה שמחבר בין השניים הראשונים והופך אותם למובנים.
הזירה היא מודל נדיר של כל השלוש בבת אחת. הקהל בא בשביל הראשוניות, בשביל התחושה. הגופים על הבמה מספקים שניוניות, נפילה, אחיזה, כאב אמיתי. ובאמצע עומד אדם בחולצת פסים שאינו נלחם באיש, וכל תפקידו הוא לספק את השכבה השלישית. אפשר להעמיק בכך בערך המוקדש לצ'רלס סנדרס פירס באנציקלופדיה הפילוסופית של סטנפורד.
הסרט אומר את זה במפורש בפתיחתו: שופט אחד יכול להפוך קרב טוב לבלתי נסבל, וקרב סביר לגדול. זו טענה מטאפיזית בתחפושת מקצועית. אותם גופים, אותן מכות, אותה תוצאה, והחוויה משתנה מן הקצה אל הקצה משום שהתיווך השתנה.
מדוע הספירה עד שלוש היא סימן?
מפני שמשמעותה אינה בתנועת היד אלא בהשפעתה. פירס ניסח כלל שנעשה מפורסם: כדי לברר מהו מושג, יש למנות את ההשלכות המעשיות שאפשר להעלות על הדעת ממנו, ואלה ההשלכות הן כל המושג. ספירה עד שלוש אינה מדידת זמן, היא ייצור של אמונה בקרב הצופים.
מכאן גם הרגישות האינסופית לקצב. ספירה מהירה מדי מרוקנת את הקרב ממתח, ספירה איטית מדי חושפת את המנגנון ומעליבה את הצופה. אותה תנועה בדיוק, שני קצבים, שתי משמעויות הפוכות. הסימן, אצל פירס, נמדד תמיד באפקט שהוא מייצר אצל מי שקולט אותו, ולא בכוונת מי שביצע אותו.
פירס תיאר כל סימן כמשולש: הסימן עצמו, הדבר שאליו הוא מכוון, והרושם שהוא מוליד אצל הקולט, אותו כינה פרשן. השופט הוא יצרן פרשנים במובן הטכני הזה. הוא אינו מספר לקהל מה קרה, הוא מייצר בקהל את המצב שבו קרה משהו, ואת ההבדל אי אפשר לזייף לאורך זמן.
לכן קשה כל כך לכמת את המקצוע. אין נתון שמודד שיפוט טוב, כשם שאין מספר שמודד את מה שאי אפשר לכמת כפי שראינו במסה על סחורת אהבה. אפשר לספור החמצות גלויות, אבל לא את השלישוניות שעבדה כשורה ולכן נשארה שקופה.
איך מכריעים בשבריר שנייה?
פירס טען שקיים סוג הסקה שאינו דדוקציה ואינו אינדוקציה, וקרא לו אבדוקציה: הקפיצה שמייצרת השערה מסבירה. זו ההסקה היחידה שמוסיפה רעיון חדש לעולם, והיא פועלת מהר, לפני שיש ראיות. בלעדיה, אמר, לא היינו מסוגלים לבחור בין אינסוף הסברים אפשריים לכל דבר שאנחנו רואים.
השופט חי בתוך אבדוקציה רצופה. פרצוף שהלבין, נשימה שהשתנתה, אחיזה שלא הייתה בתוכנית, פציעה אמיתית שמתחפשת למשחק. הוא אינו מספיק לנתח, הוא מנחש, וזה ניחוש מלומד. פירס האמין שיש לאדם נטייה טבעית לקלוע להשערה הנכונה בתדירות גבוהה מדי כדי שתהיה מקרית, ואצל בעל מלאכה מנוסה הנטייה הזאת מלוטשת עד כדי פלא.
עשרים ושתיים שנים ואלפי קרבות הם, בלשונו של פירס, מפעל של הרגלים. אמונה, לשיטתו, אינה תמונה בראש אלא נכונות לפעול בדרך מסוימת כשמופיע גירוי מסוים. קורדרס אינו יודע דברים על הזירה, הוא מורכב מהרגלים שנבנו בה.
פירס מנה ארבע דרכים שבהן בני אדם מקבעים אמונות: התעקשות עיקשת, הישענות על סמכות, העדפת מה שנעים לשכל, ובדיקה מול המציאות. שופט שנשען על סמכות בלבד יאבד את הזירה תוך דקות, משום שהזירה משיבה מיד. זהו אחד המקצועות הבודדים שבהם השיטה הרביעית אינה בחירה אלא תנאי הישרדות.
ומה בדבר הטעויות?
אצל פירס הטעות היא בדיוק המקום שבו מתחילה החשיבה. כל עוד ההרגל עובד, אין ספק ואין שאלה, ורק כשההרגל נשבר מופיע הספק, שהוא מצב לא נוח שהאדם שואף לצאת ממנו. משום כך שיחה של שופט על טעויותיו מעניינת יותר משיחה על הצלחותיו.
מכאן גם החלק השני של הסרט, שבו קורדרס נכנס לזירה עם שבעה משופטי ההיאבקות העצמאית. פירס טען שהאמת אינה קניינו של יחיד אלא מה שקהילת חוקרים מתכנסת אליו לאורך זמן, ושכל אחד מאיתנו טועה תמיד במידה מסוימת. שבעה בעלי מלאכה שמתקנים זה את זה בזירה הם בדיוק קהילה כזאת.
הדרך שהסרט מתאר מחזקת את הנקודה. אירועים אזוריים באונטריו ועד הקרב המרכזי של רסלמניה אינם סולם של תהילה אלא סולם של תיקונים: כל במה גדולה יותר מייצרת יותר מצבים שבהם ההרגל הישן אינו מספיק, ולכן מאלצת אותו להשתנות. מי שנעצר בשלב אחד מפסיק ללמוד, גם אם ימשיך לעבוד.
סרטו של מייקל סורג, ארה״ב 2013, נמשך שלוש שעות ואינו ממהר לשום מקום, וזו החלטה נכונה: אי אפשר להראות הרגל בקיצור. מסות נוספות במערת הצללים עוסקות באותה שאלה מזוויות אחרות, אבל מעטות מהן זוכות למעבדה כה מדויקת ולעד כה ותיק ומפוכח.
שאלות נפוצות
מהי שלישוניות בשפה פשוטה?
כל מה שמתווך בין שני דברים והופך אותם למובנים: חוק, הרגל, סימן, פרשן. בלעדיה יש התנגשות בלבד, בלי משמעות משותפת.
למה שופט טוב אינו נראה?
מפני שתיווך מוצלח נבלע בתוצאה. שמים לב אליו רק כשהוא נכשל, וזו בדיוק הסיבה שהמקצוע נחשב מובן מאליו.
האם צריך לאהוב היאבקות כדי ליהנות מהסרט?
לא. זהו סרט על מלאכה, על שיקול דעת ועל אחריות, ואפשר לצפות בו כמו בכל דיוקן של בעל מקצוע נדיר.
לצפייה עם כתוביות בעברית בגרינדהאוס
שלוש שעות בחברת האדם היחיד בזירה שתפקידו אינו לנצח אלא להבין, ובזכות זה גם להיות בלתי נראה. לצפייה המלאה בסרט עם כתוביות עברית.